מעבר למסכה עם החיוך

היא ישבה בחדר שלה והביטה מעבר לחלון. המבט שלה, ריקני ואדיש לסביבה. היא יושבת וחושבת, למה כל זה מגיע לה? למה היא בוכה כל יום מחדש? למה כולם שונאים אותה? למה כולם מכאיבים לה? היא יושבת וחושבת. הדמעות זולגות מהעיניים ויורדות מהלחיים. האיפור השחור בעניים נמרח והמבט עדיין ריקני. הרגע הזה, הוא כמו השקט לפני המלחמה. השקט שלפני סערת הרגשות והמחשבות שלא ניתן להימנע מהם. היא בוכה ומרגישה איך היא נחנקת מהדמעות. התחושה הזאת מלווה אותה כל הזמן, הגיע הזמן להתרגל. היא מנסה להחזיק הכל בפנים אבל זה כואב מדי. היא מרגישה כל כך לבד, נטושה ושנואה. היא צריכה עזרה אבל לא מודה בזה. אף אחד לא מבין אותה, אבל היא כבר לא מנסה להסביר. מיותר להסביר מה מפריע לך לאנשים שגם לא רוצים לדעת. היא צריכה להתמודד לבד, היא כבר לא ילדה קטנה. היא כבר לא אותה ילדה שהיתה פעם, סומכת ומאמינה, עוזרת, תומכת. מאושרת. היא כבר לא אותה ילדה. כבר לא. היא נזכרת בתקופות היפות בחיים שלה, מאמינה שהכאב יגמר בקרוב. מנסה לשמוח מהרגעים השמחים הקטנים בחיים שלה. לפעמים היא חושבת, למה להמשיך לחיות אם היא כבר מתה מבפנים? בשביל מה לסבול את הדמעות והכאב? היא שומעת מישהו מתקרב לחדר וישר מנגבת את הדמעות ורצה להוריד את האיפור. כואב להתחבא כל הזמן בלי לתת לאף אחד לעזור. אבל.. אין אבל. זה כואב. פשוט מפחיד להפתח לאנשים, מפחיד שהם יפגעו בה יום אחד. היא שומעת את הדלת נפתחת והיא כבר מורידה את האיפור. מסתירה את הרגשות שלה. מחזירה את המסכה עם החיוך.