מעבר לגבולות המציאות.

"אני רוצה לעוף הרחק, מאחורי קשת אשר תסתובב באלפי צבעים שמשתקפים במים המתיזים על פניי, כאשר אני חולפת על פניהם במהירות שיא, שעיניי יעצמו ואראה את השמיים הכחולים בדמיוני ואת השמש הבוהקת גבוה מעליי. למצוא את עצמי לפתע בין עצי יער, שבין כל העלים מציצים חיות יער קטנות, המביטות בי בתמיהה ששואלת שאלות שיצחיקו אותי, כאשר ארחף ואקפץ על פניי האוויר הנושב, כרצפה ממשית. רגליי מעופפות כאילו יש להן כנפיים קטנות, שלוקחות אותי למרחקים, הרחק הרחק מכאן.
ואולי יום יבוא, ותבוא גם איתי, אם אתה רוצה לעוף מכל בעיותיך, אחוז בידי."
"תפסיקי לחלום בהקיץ, זה לא יקרה."
"נכון. אי אפשר לעוף מבעיות."
"התכוונתי ל-"
"אתה בא?"
"לא, זה לא יכול-"
"קדימה, עצום את עיניך."
"לעצום את העיניים?"
"עשה מה שאני אומרת. עצום את עיניך, והרם את ידיך גבוה-גבוה, עד שתרגיש את העננים שמלטפים את אצבעותיך ואת שירת הציפורים שמנגנת במרחק לפי הקצב שלך… אתה מרגיש את העננים?"
"לא."
"אך אם לא תדמיין זאת, לא יהיה לך מקום מפלט מהמציאות."
"מקום מפלט מהמציאות? למה שאצטרך דבר כזה?"
"אתה צריך מפלט מהמציאות, שיגרום לך לחזור לשפיותך, לדמיין דברים יותר טובים, להרחיב את יכולותיך מעל ומעבר לכל גבול שקיים בחיים האמתיים. מקום לחשוב, ולשמוע את הקסם המרגיע לוחש לך באוזנך."
"אני מרגיש את העננים. כמו צמר גפן מתוק שאכלתי לפני שנים עם אמי. אני שומע את ציוצי הציפורים שקוראות לי בשנתי, מרחפות על פני ונוגעות קלות באפי; הן מצחקקות. "
"בדיוק, זו ההרגשה."
"אני אוהב את זה."
"גם אני, חבל שעולמנו לא כזה."
"הוא… לא?"
כן, הוא לא."