מסע

טיפות הגשם נקשו בעדינות על תקרת הקרוואן, מכורבל בתוך שמיכת צמר גדולה הוא התעורר לעוד בוקר גשום בין ההרים של מונטנה.
אם מישהו היה אומר לו שהוא הולך לגור בתוך בית ממונע לפני שנה סביר להניח שהיה צוחק.
כשקיבל את הקידום בחברה שכלל משרד חדש שצופה על העיר ניו יורק, העלאה יפה במשכורת ומכונית חדשה ונוצצת הגשם ירד קצת כמו באותו הבוקר והוא ישב לו במשרד הפינתי החדש שלו והביט אל מחוץ לחלון.
זהו היה לו הכל , כסף, עבודה טובה, דירה, אבל לא היה לו כלום.
כבר שנים שהוא מדחיק את הריקנות הזאת, ממלא אותה בעוד עבודה, בעוד כסף, בעוד זיון.
בדיוק שאתה חושב שאתה משיג את כל מה שהעולם המודרני אומר לך שאתה צריך אתה מבין שאתה בעצם רודף אחרי הכלום, זהו מרדף אין סופי של אוגר שרץ על גלגלת בתוך כלוב שלא תוביל אותו לשום מקום.
ומסביבו? אותם אנשים ריקים, עיניים חלולות, מלאות בתאוות בצע ומין, מבלים את זמנם בחדרי כושר מלאי מכשירים, לחטב ולעצב את הגוף על מנת להשיג את הבחורה הבאה, את גבר החלומות, את האשליה הגדולה.
רחובות מלאים בגברים ונשים בחליפות מהודרות, רצים תמיד רצים, לא עוצרים לרגע להביט מסביבם, לא חיים בכאן ועכשיו. תמיד מחכים למשהו עתידי, לקידום שיבוא, להעלאה במשכורת, לחבילה שתגיע.
התקשורת בין בני אדם הולכת ודועכת, רשתות חברתיות ממלאות את זמנם של אנשים, מוסיפות ריקנות אל הבור שהולך ומעמיק.
כל חבריו מתחזקים בקפדנות חשבונות וירטואלים שמציגים את חייהם באידיליה מושלמת, תמונות מחוף ים במדינה רחוקה, עדכונים על כל הנעשה בחיי היומיום של בעלי הפרופיל ומשפטים בעלי עומק שיוסיפו להרשים את החברה בעומקו של המפרסם.
ומתחת לפני השטח? עצב,דיכאון,חרדה וכדורים פסיכיאטרים. פחד מלהישאר לבד, מלפספס, לא להיות שייך. אנשים עצובים ואפורים מתחבאים מאחורי פרופילים שמחים וצבעוניים.
הצגה.
נמאס לו, משהו השתנה אצלו בראש, הוא חייב שינוי ועכשיו . הבניינים מסביבו החלו להרגיש חונקים, עשן המכוניות ורעש העיר הוציאו אותו מדעתו. די.
הוא הגיש את מכתב ההתפטרות לתדהמת כל חבריו לעבודה ומעסיקיו, שבר את חוזה השכירות של הדירה ומכר את כל הזבל הלא הכרחי שהוא צבר עם השנים.
שבוע לאחר מכן הוא כבר עמד ברחבת החנייה של סוכנות הרכב כבעלים החדשים של קרוואן קטן מסוג פורד.
שום תוכנית לא הייתה לו, בעצם אולי תכנית אחת, לצאת מהעיר וכמה שיותר מהר.
אז הוא התחיל לנסוע אל עבר מקומות שראה רק בסרטים ותכניות טלוויזיה, מרחבים פתוחים, שדות, יערות והרים ליוו אותו לאורך הדרך ובפעם הראשונה בחייו החור הזה במרכז הלב שלו התחיל להרגיש קצת פחות עמוק.
כשנגמר לו הכסף היה מציע את שירותיו לבעלי חוות מקומיים תמורת משכורת ואפשרות להחנות את ביתו על השטח, וכשהרגיש שהגיע הזמן הוא נפרד יפה והמשיך בדרכו.
קשה להסביר מה אמא אדמה עושה לנפש האדם, איך זה מרגיש להתעורר בבוקר על גדות נחל, לבשל ארוחת בוקר ולהנות מהשקט שרק הטבע יכול לספק, להנות מהעולם כמו שאנחנו באמת אמורים לעשות.
כשהיה יוצר קשר עם משפחתו או חבריו תמיד היה מקבל את אותם ההרצאות, על חוסר האחריות המשווע, על "החיים הכל כך טובים" שהוא נטש, על כסף ועל העתיד.
אך מה אפשר להגיד לאדם שליבו מאושר, שמצא את מקומו בכדור הקטן הזה.
מעולם לא ניסה להטיף או למשוך אף אדם אל סגנון חייו, להפך כל בן אנוש צריך למצוא את הדרך שתביא אותו אל האושר, כולנו כחברה צריכים להתרכז בפחות לשפוט אחת את השני ויותר בלחפש את מה שיעשיר את חיינו הקצרים.
כשמוצאים את הדרך שטובה לנו גם האהבה תגיע. וליד מפל גבוה בפארק יילוסטון שבמדינת וואיומינג הוא מצא אותה, בחורה יפה במגפי בוקרים, מנסה לדוג ללא יותר מידי הצלחה, אחרי שהצליח להרשים אותה כשתפס דג שמן הזמין אותה לאכול איתו בקרוואן.
קראו לה ג'יימי ואחרי שבילו חודש יחד בפארק, מספר הדיירים בקרוואן עלה לשתיים.
"לא כל המחפשים אבודים הם" כתב הסופר ג.ר.ר טולקין.
וכך הם חיו את חייהם, בכל בוקר רואים זריחה חדשה, בכל יום נהנים מחלק אחר של הטבע, כשצריך גם עובדים ומרוויחים לכלכל את עצמם.
מנסים לחיות את חייהם בצורה הטובה ביותר, תומכים אחד בשנייה ומנסים לגדול בנפרד אך ביחד.
כשטיפות הגשם נקשו בעדינות על תקרת הקרוואן באותו בוקר מוקדם בין ההרים של מונטנה, הוא הסתכל מסביבו, כל רכושו בעולם הזה נמצא איתו, אהבת חייו שוכבת לשמאלו ורק מילה אחת יכולה לתאר את מצבו.
מאושר.