מסכת שקרים

ידייך נשלחו לעברי. אותן הידיים שתמיד נראו לי כה מלטפות, עדינות ואוהבות. אותן הידיים שתמיד שימשו לי תמיכה, שכל חרדה חלפה מליבי ברגע שאחזתי בהן. אך באותה עת, את התמיכה החליפה בעתה, והחרדה לא חלפה. ידעתי למה נשלחו אלי, ידעתי מה כוונתך. רצונך היה להסיר את המסכה, לגלות את זהותי החבויה. חשתי את מגע האצבעות שלך על פני, תמיד הרגישו חמות וקלילות, אבל כעת הן הרגישו נוקשות וקרירות. חשבתי על הרגע שבו תישמט המסכה מידך, על הזעזוע שתחוש בליבך.
המחשבה שברה אותי למיליון רסיסים. האימה אחזה בי, עמדתי בשתיקה. ידי רעדו והלב שלי פעם בחוזקה.
התרתי לאצבעותייך להסיר את המסכה מפני, פיסה אחר פיסה. החיוך הכוזב נמחה, הברק בעיניים התמוגג.
עוד שקר מתגלה לאיטו, עוד עצב נסתר וכאב שנטמן בתוכי. זהותי התגלתה. מוחי התרוקן כמעט מכל מחשבה.
"מי את?" הקול שלך נשמע חלושות, מהדהד סביבי. השתוקקתי שתכרוך את זרועותייך סביבי, אולם התרחקת משם בצעדים כבדים, מסובב אליי את גבך, ולא הספקתי לראות את המבט הכאוב שכנראה היה על פנייך.
בתנועה זריזה מחיתי דמעה מהפנים. המסכה הייתה על הקרקע, עזובה, נטושה. עטיתי אותה על פני בתנועה עדינה. שפתי התעקלו לחיוך כוזב, חזר ועלה בעיני ניצוץ שקרי של שמחה.
השתוקקתי לצעוק, אבל שתקתי.
השתוקקתי לבכות, אבל צחקתי.
כעת עטויה על פני מסכה. מסכה של שקרים, של בדידות, של בזיה, מסכת אדישות, מסכה חתומה.