מסיכה

It is just too late 21/02/2015 627 צפיות תגובה אחת

כל גופי כאב, הרגשתי מעט כאילו מישהו תולש חתיכות מגופי, ואולי כך זה היה, אני כבר לא כל-כך בטוחה בזה, אני כבר לא בטוחה בדבר.
אני יודעת שמישהו הרים אותי ונשא אותי, אני לא יודעת לאין, או מי הוא היה, לעזאזל, אפילו לא ידעתי אם אני אשרוד את זה בכלל.
בסופו של דבר עצרנו, המקום היה חשוך ויכולתי ממש להריח את הטחב בו, זה היה אחד מאותם מקומות שהשמה מעולם לא הגיעה אליהם.
"עכשיו נברר מי אתה." אמר הקול והרגשתי ידיים שמתחילות להתיר את מסכתי.
הבנתי שאני מכירה את הקול, אבל גם הבנתי שאני כנראה הוזה, בעקבות איבוד דם או משהו בגלל שאין מצב שזה באמת הוא.
"אוי לא," עכשיו כשהמסכה ירדה מפניי יכולתי לראות מעט, אך רוב שדה הראייה שלי היה מטושטש, מה אני יכולה לומר, איבוד דם הוא הדרך החדשה להתמסטל, אבל לצערי האופוריה מגיעה רק אחרי שאני מאבדת תחושה בגוף, ואני יודעת שבקרוב אאבד את ההכרה.
"לא." הוא אומר בשנית וכעת אני מתמקדת בפניו, לא מבינה מה הוא עושה פה, הוא היה אמור להיות בצד השני של העולם, אני דאגתי לכך שהוא יהיה בצד השני של העולם.
"תישארי בחיים." הוא אומר לפתע, ואני רוצה לצחוק, אך אני חוששת שזה יחזיר את הכאב, ואני לא אוכל להתמודד איתו.
"לעזאזל." הוא אומר כאשר עיניי מתחילות להיעצם ואני כמעט מצליחה להרגיש אותו מטלטל את כתפיי, אך רק כמעט, ההרגשה חומק ממני, וכך גם העירות.
"תישארי איתי," הוא אומר, קולו נואש."אל תשאירי אותי לבד." הוא מוסיף, רוב החושים שלי, שלי כבר גמורים אבל אני עוד יכולה לשמוע אותו את תחינותיו, ואני מצטערת על כך.
"אני רוצה שתדע," אני משתעלת ואני יכולה להרגיש את הטעם המתכתי של הדם בפי, אך בכול זאת אני ממשיכה לנסות לדבר, אני לא יודעת אם הוא שומע אותי או אם אני בכלל אומרת משהוא, אבל אני צריכה לומר לו את זה. "אני צריכה שתדע שהייתי חיילת וכל שעשיתי היה לציית לפקודות."


תגובות (1)

וואו, זה… וואו. את יכולה בשמחה להתייחס לתגובה שלי על הסיפור "מטרה אבודה" בתור תגובה לסיפור הזה. פשוט פשוט מדהים ~-~

21/02/2015 19:18
3 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך