מסיבת הפתעה

תדמיינו מצב שמספרים לכם משהו מפתיע לגמרי. משהו שמשנה לכם את כל החיים. אני לא מדבר על מוות או גירושין, אלא משהו ממש קיצוני, הזוי, ביזארי, מפחיד אפילו. לדוגמה לספר לילד שאבא שלו מת מזמן והוא לא זוכר אותו, שהוא בעצם אבא שלו כל הזמן הזה. די מפתיע, לא? זה צריך להיות משהו יותר מסתם מפתיע, משהו שקשה להמשיך לעמוד על הרגליים אחריו. להמשיך לחיות איתו. משהו שכואב, אבל לא רק. משהו שפותר לך המון שאלות, ופותח לך פי 2. כמו סוף פואנטה בסרט, כשרק בסוף אתה מבין את הסרט, ורק בצפייה שנייה אתה רואה את כל הרמזים שהיו לך לפני זה. אולי בעצם אנחנו חיים בתוך סרט? סרט כרעיון מופשט, כמובן. מה אם כל המציאות כמו שאנחנו מכירים אותה היא לא יותר מסתם סרט? סרט באורך אינסופי עם תקציב אינסופי לשחקנים ותפאורה. שהשחקנים בו עובדים 24/7. דומה לרעיון של המטריקס, רק שבשונה מהמטריקס לסרט הזה אין שום משמעות. סתם סרט שמוקרן איפה שהוא. זה יכול להיות משהו מפתיע שמשנה את החיים. שפותר לך המון שאלות בראש, אבל משאיר המון חדשות. בשבילי למשל, השאלה הראשונה שעולה היא שאם סרט כזה באמת מוקרן, מי הצופה? האם יש בכלל צופה? למה החלטנו שלכל סרט או הופעה חייב להיות צופה? הרי אפשר להופיע בלי קהל. מול עצמך. מול אלוהים, בודהה, אמא אדמה, לא קריטי. אז אולי הצופים הם אנחנו? אולי אנחנו בעצם יושבים בבית קולנוע אבסטרקטי וצופים בסרט שהוא בעצם המציאות שלנו. לא סרט על המציאות שלנו, אלא סרט שהוא בעצמו המציאות שלנו. מה שמכניס אותנו ללופ אינסופי של מציאות שצופה בעצמה. קצת כמו להסתכל במראה, אבל לא בדיוק. כי המראה היא לא אמיתית, היא סתם זכוכית עם השתקפות. אבל פה, כצופה בסרט, אתה לא יותר אמיתי מהסרט עצמו. אתה הרי בסך הכל תלוי במציאות הזאת אבל גם המציאות הזאת תלויה בך. מה שרק מסבך עוד יותר, כי זה בעצם לתלות עץ לעצמו. לא ממש אפשרי וגם לא יעיל בהוצאות להורג. בכל מקרה, אם המציאות שלנו היא עד כדי כך אבסטרקטית, זה אומר שאנחנו מפחדים מיותר מדי דברים מיותרים, כמו מוות, אהבה, עקרבים. אולי אנחנו צריכים להתייחס למציאות שלנו כסרט. אולי גם לא. ואם כבר דיברנו בהתחלה על דברים מפתיעים, תחשבו שברגע זה, אתם, שקוראים את זה, נצפים בלי הפסקה ע"י האנושות כולה. יותר מזה. הקיום כולו. לא מפחיד?