אחת שיודעת

לא זה לא אותו דבר,
היום הכל יותר כנה בתוכי.
השאלות שהיו הפכו לתשובות שמייאשות משהו עמוק בתוכי,
והשתיקות היפות והצולעות הפכו לדיבור חזק ויודע.
כבר אני לא ילדה אבודה שלא מצאה את מקומה אלא אני כבר בפנים,בתוך מקום שבו אני מבינה באיזה עולם אני נמצאת וכמה תסכול מוות ועצב יש בו.
אני לא ב"דיכאון" כמו שהאקס אמר לפני שעזב,אלא אני פשוט מבינה משהו שכנראה האנשים בעולם מנסים לשכוח.
שוכחים את המוות של הקרוב ואת המחלה של השכנה .
ומנסים להיאבק בצד המגעיל של העולם ,נצמדים לאותם כותרות מפוארות ושמחות של חתונות והבאת ילדים לעולם-שבעצם יודעים אך מנסים לשכוח (בדר"כ זה בא להם בכ"כ טבעיות) שכולם יגיעו לאותו מקום בסופו של דבר,אל המוות.
ואני כאחת שיודעת מביטה בכולם ביאוש מנסה לחייך חיוך כנה ואמיתי לנסות לחזור לאותה התמימות הקלילות והאהבה שהיתה בי,אבל שוב חוזרות בי המחשבות ואני נשאבת לתוכם.כי הן כל כך נכונות.נכונות שזה צורב אותי.
אני זוכרת אז שאני ואלון נפרדנו שהוא טרק את הדלת והפיל את התמונה של שתינו בהודו שעמדה ליד הדלת אני זוכרת שכל כך הייתי מאוכזבת ממנו שהוא לא רואה את העולם כמוני שהוא רוצה להתחתן.להתחתן?! אני ואלון היינו צוחקים על המנהג הזה.אני עד היום צוחקת.
והוא פתאום הציע ואני צחקתי.והוא כל כך נפגעמהצחוק שהוא פשוט אמר לי שאני ב"דיכאון" ואני כבר לא אותה אחת הקלילה שהוא כל כך אהב.ואני הבטתי בו בכאב וחשבתי כמה השתנינו מהיום שבו נפגשנו שחשבנו שזה רק ללילה צעיר ולבסוף סגרנו 3 שנים ביחד.לגמרי סגרנו.
והיום אני מבינה,שזה בסדר שהוא הלך.שהוא לא כמוני.הוא לא בצד של המבינים.
הוא בצד של האנשים עם הכותרות.עם השמחות המעוסות שמתעטפות בחיוכים מעוסים של אנשים ששוכחים באיזה עולם הם.
אז היום אני יודעת איפה אני ויודעת שלבד זה הדרך הנכונה ביותר לחיות,או לפחות לנסות להבין יותר.יותר מהאנשים שפוחדים.
כי אני לא פוחדת,אני רוצה לדעת.רוצה לדעת הכל.