מנסה

הוא תמיד מנסה. תמיד.
הוא תמיד מנסה לשמח את החברים שלו. כי הרי הם כל מה שיש לו. הוא לא רוצה לאבד אותם.
הוא מנסה להשתתף במשחקים שלהם. כן, ברור שהוא נהנה. אבל הוא לא רוצה להרגיש מחוץ לכל.
הוא מנסה להיחשף לדברים שהם אוהבים, כדי שיהיו להם יותר נושאי שיחה משותפים איתו. וזה מצליח. הוא נהנה מהדברים האלה, וגם מרוויח נושאי שיחה עם החברים שלו.
כאשר החברים שלו פוגעים זה בזה, הוא משתדל לא לענות. גם אם הוא רואה שזה אחד מול מספר רב של אנשים, גם אם הוא מרגיש שהם טועים ושהם עושים בחבר שלו טבח.. הוא מעדיף לשתוק. הוא כבר הסתבך מספיק פעמים בשביל חברים שלו, מול חברים שלו. ובסוף הוא נפגע. כמה הוא מוכן לסבול בגלל מקרים כאלו?
אבל גם כשהוא לא מתערב בקול, המוח שלו רותך מחמת הזעם. הוא שונא את עצמו על שהוא לא מגן, לא עומד על שלו, ומוכן להמשיך להתרועע עם האנשים האלו, שכולם משחקים על הבמה שהם יצרו הצגה מזוויעה. הוא מתעמת עם עצמו, עד שהוא משתגע. משתגע מההתנהגות הפחדנית שלו, מההתנהגות של חבריו, מההתנהלות של העולם הזה. מדוע העולם צריך להסתובב סביב צירו? זה גורם לו לבחילה. מתחשק לו להוציא הכל בקיא, או אולי בבכי.
אבל הוא מנסה שלא, כי אלו החברים שלו. הוא יודע שהם לא יגרמו לו להרגיש רע בכוונה. אז למה הוא צריך לפרוק כאב.. בפניהם.. ולגרום להם להרגיש רע? הרי הם יחושו אשמה אם ידעו שהם פגעו בו שלא בכוונה, לא?
או שלא יהיה להם אכפת. והם יכעסו עליו, ויגיבו ברוגז לדבריו. ואז הוא כבר לא ינסה.
כבר עכשיו, מאסו עליו הניסיונות. הוא כבר לא רוצה לנסות.

האורות נכבים מעליו. הנה, כעת נותרה רק שתיקתו.
והכלום שנותר מאחור.