מנגינת הכינור
אומרים שאם תתהלך במסדרונות הטירה בלילות, אם תביט אל האופק דרך החלונות השקופים, אם תקשיב בסבלנות לקול הדממה, אולי אז תוכל לשמוע אותו, את הלורד ברטאנול בזמן שהוא מגנן בכינורו את המלודיה השמחה-עצובה שכתב למען אהובתו.
הוא המשיך לנגן כל הלילה, עיניו עצומות אך בוהות דרך החלונות אל הים השקט. אור הירח הבוהק מאיר את פניו, עד שהן נראות לבנות, חיוורות.
הוא מחכה לאהובתו שתחזור אליו, אך היא נחטפה ועכשיו נמצאת הרחק ממנו, מעבר לים. גם לאחר שעות של חיפושים איש לא גילה דבר לגבי מקום מוצאה או מי חוטפיה, אך הלורד ידע שזה לא משנה, כי גם לאחר שתחזור היא כבר לא תהיה שלו. הלילה היה היום האחרון שלהם ביחד.
נגינתו השקטה חצתה את הלילה, קורעת את ליבן של עוזרות הטירה ומקפיאה את השומרים במקומם. כל אנשי הטירה עצרו ממעשיהם כדי להקשיב לנגינתו, שהרי היא היתה הדבר היחיד שהם התגאו בה.
הוא לא היה מוכן להניח לעובדה הברורה שהכל באשמתו. הוא נתן לה לחמוק ידיו, ממש להיחטף מטירתו מבלי לשים לב. הוא היה אמור להגן עליה, לשמור עליה בטוחה.
אך עכשיו…
ידיו החלו לנוע כאחוזות שיגעון בעוד הוא מחזיק בקשת, מניע אותה שוב ושוב על המיתרים.
אומרים שאם תאזין היטב, אם תדפוק על הדלת שבין השקט לשיגעון, תוכל לשמוע את הלורד מנגן בכינור שלו, את שפתיו לוחשות אל מעבר לזמן את המילים האחרונות שאמר לה; את הבטחתו לחכות לה עד סוף הימים, גם אם היא לעולם לא תהיה שלו, אלא תבחר בנסיך האחר…
רוחו עדיין משוטטת לה בין המסדרונות, קוראת בשמה, מקוננת על אובדנה.
תגובות (9)
אוף, זה משגע אותי שאי אפשר לעתיק סיפורים. איך אפשר להגיב ככה? זה מטריף את הדעת!
סאפ, זה התחיל בצורה מעולה, נכבשתי לחלוטין ואז נחת בקריסה כשהוא דיבר על האהובה, בכל פעם שדיברו על המנגינה זה היה מעולה ויפיפה ובכל פעם שהזכירו את האהובה משהו נעשה מזוייף.
ניסיתי לחשוב מה הבעיה ולא ממש הצלחתי, אולי המילה "אהובה" היא דרמתית ונשמעת ללא תוכן. (מי אומר על אישתו, חברתו שהיא אהובתו) אולי אם היית כותבת "היא" זה היה יותר טוב?
אולי זה בכלל שהכל כל כך מסתורי ופתאום יש לך אמת שנראת מעט לא קשורה כי היא יותר מידי גלוייה….
דווקא המילה "אהובה" היא הכי מדויקת, כי זה בדיוק מה שהיא בשבילו. אין ביניהם קשר חוץ מזה שהוא מתייחס אליה כאל "אהובה" (אהובתו- אהובה שלו), ודווקא לקרוא לה "היא" יוריד מערכה… האמת שלא ניסיתי שהיא תיתן אווירה "דרמתית"
לא הבנתי למה התכוונת בנוגע לאמת… (?)
אני אהבתי. מכיר לי מאד את הספר "אורות ספטמבר" של קרלוס רואיס סאפון. ספר יפה מאד, כמו סיפורך
תודה =]
(אני לא מכירה את הספר או את הסופר XD)
קרלוס רואיס סאפון כתב את "צלה של הרוח" (שאני לא קראתי), אם את מכירה. הוא סופר מאד טוב… יש לו מין סדרה של ספרים, ספרי אימה כאלה (אימה משובחת) לצעירים: "נסיך הערפל", "ארמון חצות ו"אורות ספטמבר".
ספיר!
קדם כל, כתיבה מקסימה כרגיל. מאוד מאוד אהבתי!
דבר שני, זוכרת אותי ??????
עשיתי קאמבק! D:
אורייי! בטח שאני זוכרת אותך! איך אפשר לשכוח XD
יואו, שנים לא היית פה..
ותודה♥
ואי ספיר ההשראה שלך לא נגמרת! אני ממש מקנאה בך, כתבת 1000 סיפורים ואת עדיין כותבת, כל סיפור שלך מושלם בדרך שלו. הכתיבה שלך יפהפייה.
בואי נגיד לך ככה, אם תכתבי ספר אני אהיה הראשונה לקנות אותו. הכתיבה שלך זה ברמה של סופר אם לא יותר.
הדבר היחיד שהם התגאו בו*
הסיפור הזה נהדר. קשה לי להסביר כמה אני אוהבת אותו. יש בסיפור הזה משהו נוגע ללב, שגרם לי לרצות לשקוע בסיפור וכמעט להתעצב שהוא נגמר. הסוף נתן הרגשה מרירה-מתוקה של אבדן והחמצה, כמעט כמו איך שדמיינתי שהמנגינה נשמעת, והכל ביחד פשוט יצר משהו יפייפה – למרות שאני חושבת שההגדרה הזאת כוללת את רוב הסיפורים שלך. ואני מסכימה עם יוקי במובן מסוים, למרות שאני חושבת שבגלל שכמעט היה אפשר לשמוע את מנגינת הכינור ובכל פעם שכתבת על האהובה המנגינה התעמעמה מעט זה גרם לי לחשוב שהאהובה הייתה הסיבה והמנגינה היא התוצאה שנועדה לקרות, ולא משנה מה היה קורה בסופו של דבר המנגינה הייתה נוצרת ונשארת שם, בתור הבסיס של הסיפור ושל הזכרונות ושל הכל, בעצם. פשוט נהדר.