ממלכת החושך שלי/לחיות כל יום מחדש

הכל שומם בין קירות הבית הריק. אין זכר לקול הצעקות שהיו לפני דקות מעטות. עיניי מנסות להסתגל לחושך השורר בכל מקום, בעוד ידי מגששות בחיפוש אחר היציאה.
היציאה הלא קיימת.
כבר מזמן השלמתי עם העובדה שאני נמצאת במימד ללא מוצא, אך הציפייה למצוא משהו חדש – כמו פתח למקום אחר – תמיד ניצתת בליבי.
מאז שאני כאן אני שומעת את הקולות. את האנשים הלא מוכרים מדברים באוזניי. לפעמים דיבורם נעים לי, אך לפעמים הקולות כועסים – דבר שקורה דיי הרבה – ואני איני יודעת אם ביניהם או עליי.
פעם פתחתי בשיחה עם אחד הקולות, ולמרבה הפלא גיליתי שהוא ענה לי. השמחה שלי נמשכה רק לזמן מועט, כי לאחר מכן לא שמעתי את קולו שוב.
חזרתי להיות לבד באפלה.
הכל מוכר לי, כל פינה חדה וכל חפץ שנח במקום זה או אחר, אך עם זאת הכל זר לי, אינם נראים לעין.
כשאני הולכת אחורה בזיכרון שלי, אני מרגישה רק חלל ריק, כמו חור שחור ענקי. אני לא יודעת דבר על עברי ודבר על יום האתמול.
זה כמו לחיות כל יום מחדש.
הוא שאל אותי יום אחד, אחד הקולות. "אינך רוצה לצאת? אינך רוצה לדעת מדוע את כאן, או מי אנחנו?" משום מה השאלה הזו אינה הפתיעה אותי, אם כי אפילו היתה דיי צפויה.
"כלל לא. אמנם העולם שמחוץ לחושך מסקרן נורא, וכל סיפוריכם רק מתארים את יופיו יותר ויותר, אך איני חושבת שארצה לחיות מחוץ לממלכת החושך שלי. חברתכם נעימה לי עד מאוד ולראות כל הקשיים שבכל יום, אני מרגישה שמחה. ניתנת לי כאן הזדמנות לתקן את עצמי כל יום מחדש." עניתי בהחלטיות, שכן כבר חשבתי על תשובה זו מראש.
הקול הגברי צחק, וזיק של חיבה נשמע בקולו. "את ילדה מיוחדת, שאר האנשים היו וודאי שמחים למצוא את היציאה. אנו נוכל להוביל אותך אליה, אם תבקשי."
"אל," מיהרתי לומר, שמא ייעשה משהו פזיז. התכופפתי עם גופי עד שהגעתי למצב ישיבה. "אמנם אני בודדה בממלכת החושך שלי, ואדם נוסף בהחלט יוכל לשפר את הרגשתי, אך איני רוצה שאיש ייאלץ לכפות את עצמו על מקום שומם כמו זה…" לחשתי אל עצמי.
זמן אינו מורגש במקום זה, כך שאני מניחה שנרדמתי. כאשר פקחתי את עיני והתרוממתי ממשכבי, הרגשה מוזרה נחתה עלי. וודאי אחד החפצים נפל והתגלגל אל מאחורי גבי. אך הדבר המסוים הזה הרגיש גדול יותר מכל חפץ, ומוצק ורך בו זמנית.
הסתובבתי במקומי ועברתי עליו בעדינות את ידי. פליאה מרוממת נחתה עליי פתאום.
אדם. זה היה גוף אדם.
ידי השנייה כיסתה את פי בעוד אוזניי שמעו את קולו, קול שונה ואמיתי ועומק הרבה יותר מכל קול שיצא לי לשמוע.
"שלום, את יודעת איכן אני?" מוחי רץ אחורה וניסה לשווא להיזכר בפרטי אתמול. "אתה במקום מופלא," אמרתי לו. "מקום בו תוכל להגשים את עצמך כל יום מחדש."