ממוצעת
הם אומרים שאת מוצלחת, ואיך לא חטפו אותך עדיין. הם אומרים שאת יפה, חכמה מוכשרת… ואת לא מצליחה להמשיך ולהקשיב להם. את לא יכולה לשמוע מחמאות או שבחים שפשוט לא מגיעים לך. את יודעת מה את שווה, וזה לא הרבה. את מנסה להשתפר, להיות יותר ממי שאת עכשיו, אבל זה תהליך. ויש לך עוד דרך ארוכה לעבור.
ואת לא רוצה שהם יזכירו לך את כל הדברים שאת עדיין לא, ושאולי גם לא תהיי. יש לך בבית מראה, את יודעת איך את נראית. יש יפות ממך, ויש גם פחות. את ממוצעת לחלוטין וחסרת כל ייחוד. גם חוכמה זה עניין יחסי. לא הצטיינת בשום דבר מעולם. תמיד היית ממוצעת לחלוטין. ברור שאפילו את קיבלת לפעמים 100 במבחן, כמו כל אחד אחר. זה לא הופך אותך לחכמה. זה רק אומר שהמבחן היה פשוט ושהיה לך מספיק זמן ללמוד אליו. כנראה אנשים עם חיים עמוסים יותר לא הספיקו להקדיש מספיק זמן. החיים שלך פשוט ריקים מספיק, זה הכול. ונכון שיש לך תואר ראשון, אבל הוא ממכללה שכל מה שהיית צריכה כדי להתקבל אליה זה דופק ולהשתעבד לתשלומים. את זוכרת איך כשבדקת את התנאים הנציג החמיא לך על הפסיכומטרי הנמוך שלך, וממש התרשם. ואם מציון כל כך נמוך הוא התרשם, את לא רוצה לחשוב כמה האחרים שביקשו להירשם קיבלו. למרות שאולי זו שורה שהוא אומר לכולם, כדי לגרום להם להרגיש טוב עם עצמם. זה הסבר יותר הגיוני.
חוץ מזה, גם מוכשרת את לא. אולי יש לך כישרון שעדיין לא גילית. אלא אם כן להיות ממוצעת בכל דבר ודבר שאת עושה נחשב כישרון. אמנם לא מצליחה בכלום אבל לפחות גם לא נכשלת. למרות שלפעמים את מרגישה כמו כישלון. את פשוט רגילה לחלוטין, פשוטה, חסרת ייחוד. לא מגיעות לך מחמאות מאנשים שמעריכים אותך כי הם קרובים אליך. הם רואים אותך דרך משקפיים ורודות. זה לא ממש שקר, הם פשוט תופסים את המציאות באופן מעוות. הם מציגים את ההישגים שיש לך לכאורה, אבל מתעלמים מכל הסיבות וההסברים לדברים בהם הצלחת. ברור שאת מוציאה ספר- שילמת להוצאה לאור כסף ולכן הספר יוצא, עד כדי כך פשוט. זו לא חוכמה. גם אם היית רוצה להוציא לאור רשימת מכולת היית יכולה, אם רק היית משלמת להוצאה לאור בתמורה לכך. אין פה שום הישג. שום מצוינות. גם תואר ראשון כבר לא מעיד על כלום. וברור שעברת את מבחני הלשכה- לך אין ילדים או הסחות דעת. יכולת להרשות לעצמך לקחת הפסקה מהחיים לכמה חודשים, בלי הוצאות ובלי כלום על הראש חוץ מהמבחן. כל אחד במקומך היה עובר. מה גם שניחשת חלק גדול מהתשובות. ניחוש מושכל הוא עדיין ניחוש לכל דבר.
למרות שאת לא צריכה להיות קשה עם עצמך, ברור לך שיש לך חשיבות. העולם צריך גם אנשים כמוך. הרי אם לא היה אף אחד ממוצע, לא היה שום ערך לאף אחד מהאנשים המוצלחים באמת. אם כולם היו מבריקים כמו איינשטיין, מי זוכר את השם שלו בכלל? אם כולם היו אמנים גדולים כמו הביטלס, הם לא היו נחשבים אבן דרך במוזיקה. אם כולם היו מציירים כמו מגריט, לא היה טעם להציג את הציורים שלו במוזיאון.
את יודעת שאת חשובה, את פשוט לא צריכה שיזכירו לך את הדברים שאת לא.
תגובות (2)
יולי, שלום.
מזדהה עם חלקים גדולים מהטקסט שלך. אני גם מאוד מתחבר לסגנון הכתיבה שלך (כתיבה וידויית). זה הסגנון המועדף עלי.
השאלה שלי (לעצמי) היתה למה היה חשוב לי כל-כך להצטיין? מה באמת ניסיתי להוכיח ולמי?
אני יכול לכתוב לך את המסקנות שלי, אבל אולי כדאי להגיע לתשובות האלה לבד. יש לי הרגשה, שפתרון שניתן בכפית ולא עובר דרך סבל וייסורים, לא יתקבל ממילא בצד השני. יכול להיות שכל-אחד צריך להגיע לפתרון שלו, בדרך שלו ובזמן שלו.
אני בספק אם אני יכול לחסוך לך את הדרך. מצטער.
אם בכל זאת תרצי, כמובן שאשתף, בכל מקרה אפשר למצוא חלק, אני מניח, בדברים מוקדמים יותר שכתבתי.
אני כן אשמח לקרוא עוד דברים שתשתפי.
אוף.
יש כל כך הרבה נזיפות שאני רואה לנכון לכתוב לך, אבל אני מוצאת גם אותי בתוך הטקסט שלך, כך שזה יהיה צבוע מצידי.
אבל בכל זאת. הביקורת העצמית הזאת נוראית. בעיקר כי את עושה אחד ועוד אחד. וזו ראייה כל כך צרה כשמסתכלים על הנפש. אם היו מודדים יצירתיות בסרגל, כנראה שרבים היו נופלים בדרך.
את עומדת בפני עצמך, עם היופי שלך, לא משנה כמה מרושל הוא.
האנשים שלידך לא מטומטמים או עיוורים, הם פשוט רואים אותך 24/7, הם לא שופכים אור רק על הפגמים. הם רואים איך התמונה יפה יותר ונראית אותנטית יותר כאשר הצללים הם לצד הדברים המוארים. הדיוקן מקבל מימד שלישי. אבל את עדין טוענת שאת משורטטת רק בעיפרון. בלי להכיר אותך אני יודעת שאת הרבה מעבר, אני מרגישה זאת.
אז דיי.
מספיק עם הקול הזה שוודאי בריפליי בראשך.
חבל שתפסידי את עצמך בדרך.