ממה כבר יש לי לדאוג?

הרחוב הגדול מואר עכשיו, בשמי הלילה השחורים.
אלפי אנשים יושבים ומדברים,אוו שהם פשוט רוקדים כמו כל ההמונים.
רוקדים ושרים ושוכחים מהחיים שלהם,ללילה אחד בלבד,לילה שבו כל הצרות שלהם נזרקו לים.
גם אני הייתי רוצה לילה כזה,לילה שבו אוכל לשכוח לפחות לפעם אחת,את הכול.
את כל הצרות,את כל המחשבות אל העתיד שהולך לבוא.
פשוט להתרכז בלילה הזה בלבד,בלילה שבו אוכל להנות כמו כולם.
לשתות לרקוד לשיר אוו פשוט סתם לשבת ולדבר,להיות כמו כולם.
ולא להיות הנערה שכולם מדברים עליה.
הנערה שלעולם לא רקדה עם אף אחד,הנערה שיושבת בפינת הרחוב לבד בודדה,ומצחה מקומט מן המחשבות הרבות שתוקפות את ראשה.
יש כאלה ששואלים את עצמם,ממה כבר יש לילדה הזאת לדאוג,כל החיים שלה עוד לפניה,אין לה בית לדאוג לקיומו,אוו חובות גדולים,אז ממה כבר יש לה לדאוג?.
ואני, אני עצמי אפילו איני יודעת,ממה אני דואגת כל כך,למה מחשבותיי הולכות אלפי מטרים מהחיים שיש לי עכשיו,למה ליבי כל היום במועקה גדולה קשה מנשוא.
אוליי זה מכל הסיפורים הנוראים המסופרים בעיתונים.
אוליי מכל המחלות הנוראות שפרצו עם השנים.
עוד לא מצאתי תשובה ואני חושבת שלא אמצא גם.
אני רק צריכה לדעת דבר אחד,שביום הזה שבוא אני אוכל להיות בדיוק כמו כולם.
יהיה היום שבו כל החששות שלי ייגמרו.
אז לי לא נותר אלא לקוות ליום הזה שיגיע שבו לא יהיה מוזרה ומשונה אלא בדיוק כמו כולם.