מלכת השדים/אנושיות

כל החיים שלי מבולבלים. אני מרגישה כאילו אני כבר לא יודעת מה אני צריכה לעשות או מה אני רוצה. כל מחשבה שאי פעם היתה לי מתחילה להיעלם ואני לא מצליחה להיזכר בה.
שעון החול חוזר אחורה, כאילו מסרב להיכנע לעובדה שהזמן זז קדימה.
אני משתגעת.
*
הירח מאיר אותה ממעל, כמו זרקור שמכוון ישירות עליה. היא ישבה על כיסא מפואר, מקושט בעיטורים בזהב. גלימתה הארוכה היתה שחורה, כל כך שחורה עד שהיא יכלה לראות את ההשתקפות שלה דרכה ומצופה בפרווה מבפנים. היא נעלה מגפיים זהובים בעלי עקב גבוה. שערה השחור נח מסודר על כתפייה עם קצוות לבנים בסופו, ומגבעת קטנה מעליו. סרט אדום היה קשור סביבו.
כל המראה שלה היה יכול להיראות מושלם על רקע טירה ביום אפל, אך לא כך זה היה.
הכיסא שלה נח בקצה גבעה, כשסביב הכל רק שדות על גבי שדות.
*
תקתוקים.
תקתוקים על גבי תקתוקים.
אני מרגישה כאילו כל החלטה שאני עושה מתפרשת לטעות חמורה. אני כבר לא מצליחה לאחוז באותם דברים שפעם אחזתי בהם. הכל משתנה.
הכל מתפורר.
אני מרגישה כל כך רע, וזה רק גורם לדמעות שלי לצאת מהר יותר, ובלי שרציתי בכך בכלל. כולם עזבו אותי.
כולם עוזבים אותי.
*
שליטה. זה מה שהיא הרגישה, וזה מילא אותה בעוצמה. היא יכלה לעשות מה שהיא רוצה, היא לא צריכה אותם שיגידו לה מה מותר ומה אסור. היא לא צריכה אף אחד מהם.
עורב התיישב לצידה על ידית הכיסא. קרקורו מהדהד בחוזקה באוזניה, אך לא מפריע לה.
"את עוד תאבדי את עצמך שוב, כמו תמיד. את רוצה להישאר לבד!? טוב, לא אכפת לי, תעשי מה שבא לך. איש לא יחזור להיות תחת שליטתך שוב, ואת תתחנני שאנחנו נחזור."
צחוק החל לבעבע עמוק בתוכה כשנזכרה במילותיו האחרונות. הוא לא שונה ממנה, אחרי הכל הוא היה השותף שלה. הוא שלט בהם בדיוק כמו שהיא שלטה בהם. ברודנות וחוסר צדק.
אבל היא המכשפה כמו שהוא מציג אותה. זה הגיע להם. הם תמיד נהגו להכפיש את שמה, להעליל עליה דברים שלא עשתה. אז היא החליטה שהם צריכים להיענש.
הם היו השדים שבשדים, היא בסך הכל היתה המלכה.
*
אני שונאת את זה. זה ממש לא מה שרציתי.
אם הייתי יודעת שאולי אני אבן בדרך, מעולם לא הייתי מנסה להתקרב, לדבר, להיות נחמדה. מה חשבתי לעצמי בעצם, שמישהו באמת ישים לב אליי?
ומה שהכי כואב, זה שזה הרגיש אמיתי. מהשנייה שהיא אמרה את זה זה כל מה שיכולתי לחשוב עליו. אני לא יכולה יותר להסתכל עליו ולהרגיש את מה שהרגשתי אז, את האושר הבלתי מוסבר הזה כשדיברנו רק שנינו, או כשראיתי את החיוך שלו.
הרי מה הטעם, אם ממילא לא יהיה בנינו כלום, אם הוא בכלל לא חושב עליי כך, אז למה שאתן לעצמי לחיות באשליות?
למה לאכזב את עצמי?
*
היא הניחה את ידה תחת סנטרה. ראשה היה מעורפל. הדמות האנושית שבה לא הפסיקה לדבר ולדבר ולדבר.
די!
בגלל זה הם עזבו אותה, בגלל שהיא לא הצליחה להחליט לאן להשתייך. הם רצו שהיא תהיה אכזרית כמוהם, שטופת תאווה. רוצחת.
כשהיא היתה מחייכת, זה תמיד היה חיוך של הצד האפל שלה, אף פעם לא של האנושית, אך זה אף פעם לא שינה להם. היא בחיים לא חשבה שהשדים שנהגו להגיד לה כמה הם אוהבים אותה יעזבו אותה יום אחד.
צחוק אכזרי בקע ממנה, כשהוא מרעיד את הרקיע ומרחיק ממנו את העורב השחור.
היא היתה מלכת השדים שנכנעה אל הצד האנושי שבה.
ואולי קצת, רק קצת, זה לא היה כזה נורא.