מלח הארץ

בכלא שש גיליתי שרוסי עצבני בשם איגור יכול להעיף אותך מרחק של חצי אוהל במכת אגרוף אחת.
הסיבה שבגינה נאלצתי לבלות חמישה שבועות שלמים במתחם הכליאה הזה לא באמת משנה, מה שכן משנה הוא הלקח שלמדתי מכל זה.
נכנסתי לכלא ביום קיץ חם, ליתר דיוק אחד הימים החמים שהיו באותה שנה. את פני קיבלה סוהרת שנראתה קצת כמו אבי ביטר, אם היה הופך לפרחה בת עשרים עם קוקו גבוה ולק ג’ל בציפורניים.
הם אומרים לך להתפשט ולהחליף למדי אסיר, שהם בעצם מדים של הצבא האמריקאי. תהיתי לעצמי באותו רגע במה חטאו האמריקאים שבחרנו להתשמש במדים הישנים שלהם בתור בגדי אסיר לחיילים סוררים. בשלב הבא הם ערכו לי חיפוש בתיק שהיה מלא בספרים שבחרתי בקפידה כדי להעביר הזמן. הכפילה של אבי ביטר הסתכלה עלי במבט חשדני במיוחד, היא שאלה לפתע מדוע אדם אחד צריך כל כך הרבה ספרים ומה אני מתכנן לעשות איתם. רציתי לענות לה שאם הייתה קוראת אחד בחייה אולי הייתה מבינה, ובכלל אולי עדיף לה שהייתה מתמקדת בלק ג’ל. בסוף אמרתי שאני בסך הכל אוהב לקרוא.
בשלב הבא נשלחתי לראיון אישי עם הקצין האחראי על הפלוגה, כן כן גם בכלא יש פלוגות מסתבר, ואני שובצתי לפלוגה א’ שהייתה אחראית על השמירות. הקצין דווקא היה נחמד ושאל אם אעדיף לשמור או לבצע עבודות רס”ר, מטבח וכדומה, הבחירה הייתה ברורה.
בסוף תהליך הקליטה שהיה ארוך ומייגע הגעתי אל רחבת הפלוגה שכללה רחבת בטון ובה מספר אוהלים גדולים שבהם ישנו האסירים. גם כאן למדתי משהו חדש, רק אסירים שנשפטו לתקופות מאסר ממושכות זוכים לשבת בתאים עם הסורגים כמו שרואים בסרטים, השאר יבלו את הזמן תחת השמש הקופחת בתוך האוהלים השחורים האלו.
אם אי פעם חשבתם שראיתם טיפוסים מוזרים בצבא כנראה שלא הייתם בכלא. כשנכנסתי לאוהל פגשתי את חברי לחמשת השבועות הקרובים, ובאמת שאלו היו חבורת האנשים הכי משונה שראיתי בחיי, הרגשתי לרגע שנכנסתי להצגה שהדמויות בה נלקחו מפרקים שונים של איזור הדמדומים.
היה משה אחד שמהר מאוד גיליתי שהתגורר בשכונת ילדותי, הוא החליט ואני אצטט כאן אותו במילותיו “שלא בזין שלו הצבא הזה, ושבן דוד שלו אמור לסדר לו לעבוד בעגלות במיאמי שמה הם יעשו בוחטות”. במיטה שלידו ישן נתי, בחור חרדי צנום שבכל שהותי בכלא לא שמעתי אותו מוציא מילה מעבר לתפילות שהיה ממלמל לעצמו.
בעודי מתמקם במיטה החדשה שלי שהיתה מיטה צבאית מתקפלת שעליה נח מזרון דקיק, נכנס בחור יפה תואר, חום הקיץ גרם לו לוותר על החולצה באותו רגע. כל חיי נמשכתי לנשים בלבד אך גם אם צ’ק נוריס היה איתנו באוהל הוא לא היה יכול שלא להביט על הבחור יפה התואר הזה שגופו ופניו כאילו הושאלו מאיזה גיבור מהמיתולוגיה היוונית. שמו היה רועי ובאמת מסתבר שהיה דוגמן מקצועי שהצבא לא וויתר לו על השירות.
מכירים את זה שבחדשות מראים איזה מישהו שהורשע ברצח או באיזשהו פשע מובל על ידי שוטרים לבית המשפט שעל ראשו נחה לה כיפה שתזכה אותו באגף יותר טוב, אז זהו שגם בכלא הצבאי ישנם יתרונות לדתיות. מעט אחרי שהגעתי הסוהרים הורו לכולם בצעקות לצאת אל הרחבה לספירת אחר הצהרים. גם בכלא הצבאי כמו באזרחי מתרחשות ספירות בוקר וערב על מנת לוודא שכולם שם ושאף אחד לא ברח או התאבד.
רגע לפני שהתייצבתי בחוץ כמו כולם עצר אותי בחור שמנמן בשם דוד ושלף מכיסו כיפה קטנה ואמר שכדאי לי לשחק אותה דתי פה ושכולם עושים את זה. הוא הסביר שבתור אדם דתי אתה זכאי לשלוש תפילות ביום מה שאומר שתזכה לשבת בבית כנסת ממוזג במשך שעה בבוקר, חצי שעה בצהריים וחצי שעה בערב, אחלה זמן לנמנם או לחלום בהקיץ.
בפלוגת המשמר בנוסף לספירה היומית הסוהרים ינצלו את הזמן לחלק את כולם למשימות השמירה השונות, שם למדתי על “האגף” שבו אני הולך לשמור ברוב שהותי בכלא.
האגף היה איזור בכלא שנשמר רק לבעייתים ביותר, מרבית האנשים שימצאו את עצמם שם כנראה היוו סכנה כלשהיא לשאר האסירים או לעצמם. לא בדיוק הבנתי על מה אני אמור לשמור שם אבל התנחמתי בעובדה שאם אוכל לשבת שם באיזו פינה ולקרוא את הספרים שלי אז גם לא ממש אכפת לי.
בתום ספירת אחר הצהריים נודע לי שהשמירה הראשונה שלי תתבצע הלילה בחצות למשך ארבע שעות באגף. חזרתי אל האוהל שם נחתי במשך כשעה שלאחריה החלטתי לנסות ולהתקלח לפני השמירה הקרבה. אני מבין שהכלא הוא לא פרס ושלחיילים בעייתים לא מגיעים תנאים מיוחדים, אך מה שנגלה אל מול עיני באותו יום לא היה מבייש גם בתי סוהר במדינות עולם שלישי. תאי השירותים והמקלחת ישבו בתוך קרוואן בקצה של כל פלוגה, עם כניסתי למבנה החוש הראשון שהתריע מפני הגרוע מכל היה הריח, תחושת מחנק נוראית עלתה בגרוני מיד לנוכח הצחנה המבחילה ששררה בחדר.
על קירות תאי השירותים היה מרוח מה שהיה נראה כמו צואה אנושית בנוסף תאי המקלחת הוצפו במי ביוב מלוכלכים. כששאלתי את הבחור שלידי לפשר העניין הוא אמר שככה זה פה ושכל שבוע הסוהרים מבטיחים שיגיעו לטפל בזה ושהוא פה כבר חצי שנה ואף אחד לא הגיע.
כנראה שכבר לא אתקלח היום, או אי פעם.
בדיעבד התברר לי שכרמלה מנשה עשתה כתבת תחקיר בדיוק על אותה בעיה.
בעיטה חזקה אל המיטה ששכבתי עליה העירה אותי בבהלה, מולי עמד אחד הסוהרים שלא ראיתי קודם לכן והודיע שתורי עכשיו לשמור ותפקידו ללוות אותי אל האגף. בדרך קיבלתי את התדריך המלא ובו נאמר לי שעלי לשבת בתוך אחד התאים ולשמור על האסיר שישן על מנת שלא יפגע בעצמו. בידי הונחה עכשיו משרוקית קטנה וכחולה עם הוראה שאם קורה משהו עלי לשרוק בכל הכוח ואחד הסוהרים יגיע לעזרתי. שאלתי על מי אני שומר הלילה ונאמר לי שהבחור הוא עבריין שסירב לשרת בצבא ואפילו ניסה לחתוך לעצמו את הורידים כמה פעמים. בנוסף נאמר לי שאם הוא ינסה לפגוע בעצמו או בי עלי לשרוק מיד וחזק כדי שיוכלו לשמוע אותי, דמיינתי את אותו עבריין עכשיו אוחז בצווארי תוך שאני מנסה נואשות לשרוק במשרוקית.
האגף נראה בדיוק כמו שדמיינתי, מסדרון ארוך וצר מבטון שלצידיו דלתות רבות מברזל שנפתחות ונסגרות בעצמה עם רעש המתכת. כל תא סומן במספר ואני זכיתי בתא מספר ארבע שהיה למזלי הרבה לא רחוק מתחנת הסוהר.
דלת התא נטרקה מאחורי בחזקה, מולי עכשיו ראיתי מיטה יחידה שעליה ישן בנחת בחור גדול מימדים שנחר בקולי קולות, מתתי מפחד שהוא יתעורר. התיישבתי בפינת החדר ולא העזתי לצייץ, כל אותו הזמן רק הסתכלתי על הבחור הישן תוך שאני בוחן כל התהפכות ותזוזה, מנסה לראות האם הוא עומד להתעורר ולהרוג אותי, כל כך שמחתי שיצאתי משם.
ביום המחרת הוצבתי למשמרת צהריים שוב באותו התא רק שהפעם הוא היה ער. במקום להרוג אותי הוא הציע שנשחק שש בש ואמר שקוראים לו יצחק, שאלתי מה מביא אותו לכאן והוא סיפר שדקר את המפקד שלו בתחת בטירונות אחרי שקרא לו מזרחי לא מפותח מדימונה. דקירת אזהרה הוא קרא לזה והאמת שבראש חשבתי שדיי הגיע לו.
אט אט נכנסתי לשגרת הכלא שמעבר לאוכל, שמירות והספירות היומיות הייתה מלאה בהרבה כלום.
בכל יום שמרתי פעמיים עם הפסקה של שמונה שעות בין כל שמירה, כך שהיה לי מספיק זמן לקרוא.
את הבוקר הייתי פותח בבית הכנסת שם נמנמתי מאחורי סידור רחב, גם האוכל לא היה רע ואפילו עליתי קצת במשקל כי היו פיתות וגם קוטג’, ומי יכול לסרב לפיתות. את רוב שאר היום ביליתי בקריאה ואפילו פיתחתי מיומנות מיוחדת שבה עצרתי את הנשימה לאורך מקלחת שארכה בערך שתי דקות ובכך נמנעתי מהריח המחריד. גם את חברי לאוהל כבר למדתי להכיר ולכבד, כולנו בסך הכל רצינו לסיים את הזמן שלנו שם ולעוף.

באחד מן הימים הכרתי אדם שגרם לי לשנות את דעתי בכל מה שקשור לשירות הצבאי המחייב. היה זה בעוד צהריים שנשלחתי למשימת השמירה, הפעם הוצבתי בתא של בחור בשם דניאל שכשנכנסתי לחדר הקטן מייד הבחנתי שבניגוד לכולם הוא לבוש בבגדים אזרחיים. הוא סיפר שהיה פסנתרן מחונן שניסה להסביר לצבא שהמסגרת הזו היא לא בשבילו, בתור מוזיקאי היה עליו להקדיש את רוב שעות היום לאימון. לפני שנאלץ להתייצב בלשכת הגיוס אפילו קיבל זימון לפילהרמונית, שם היה זוכה לייצג את המדינה במדינות רבות בעולם. בתהליך הגיוס הודיע להם שאינו מוכן ללבוש את המדים ולבזות אותם, מפני שהוא לא ישרת בצבא. אז הם שלחו אותו מייד לכלא עם בגדיו האזרחיים, מהלך שהוביל לחרדות ודכאונות ולבסוף גם לשלושה נסיונות התאבדות.
מעבר לסיפור האישי שלו משהו באישיות שלו כבש אותי, האמנתי לו. אל מולי ישב בחור שבאופן מאוד ברור לא מתאים בשום צורה לשירות במסגרת צבאית ושאפילו אולי יכול לתרום בדרכים אחרות, אך המערכת האיטית והעקשנית מחייבת אותו לשבת במשך חודשים ארוכים שבסופם לוודאי ישתחרר. רציתי בטובתו ואיחלתי לו שמשאלותיו יתגשמו כשיצאתי מהתא בתום המשמרת.
החלק המדכא ביותר בכל יום היה כשהיו מגיעים נציגי השלישות אל הפלוגה ומקריאים בקול את שמות המשתחררים של אותו היום. אותם חיילים היו אוספים את חפציהם במהירות שיא ונעלמים כאילו לא היו אף פעם.
כשהגיע תורי לצאת משם הייתי בבית הכנסת, זו הייתה תפילת שחרית וגם במקרה יום ההולדת שלי. למהלך התפילה הפריעו קריאות רמות שהתברר שהיו שייכות למשה חברי לאוהל שבשמחה התפרץ לבית הכנסת והודיע לי בקולי קולות שמחפשים אותי מהשלישות.
כששערי הברזל הגדולים נטרקו מאחורי בצהריי אותו יום קיץ חם פתאום הרגשתי שכאילו לא הייתי שם במקום המוזר הזה עם יצחק העבריין ודניאל הפסנתרן.
אבל הלקח הכי גדול שלמדתי מכל הסיפור הזה הוא שבחיים אבל בחיים אל תספרו בדיחה על אמא של רוסי עצבני ובריון בשם איגור.