מלחמת פנים

ואני לעולם לא אשכח את אותן הלילות
שהוא קם מזיע מחלום רע
והרגשתי אותו בכל תזוזה של המיטה.
הפנים שלו סיפרו לי הכל והשפתיים שלו היו יבשות יותר מביום כיפור. לא ריחמתי עליו אבל כאב לי בשבילו, יכלתי למלא בריכה שלמה כשהייתי סוחטת את החולצה שלו.
הוא תמיד ניסה להתחמק מלישון יחד, ואני דווקא רציתי את ההפך, רציתי להיות שם בשבילו כשאף אחד אחר לא היה או יהיה. אבל אני תמיד כן.
תמיד להיות זו שמתעוררת איתו, שסוחטת את החולצה שלו. הזיעה שלו לא מפריעה לי להפך, היא נותנת לי את המקום להבין איזה גיבור הוא.
ובשביל להיות גיבור לא צריך להציל חתול מצמרת עץ או לנצח במלחמה, למרות שהוא כבר ניצח בה.
במלחמה הזו מול המוח, מול החרדה, מול הפחדים שלפעמים גם אותי משאירים עירומה.
לא אמרתי לו שאני מבינה אותו למרות שאני כן.
ולפעמים שתיקה היא החיבוק הכי חזק שבן אדם יכול לקבל, כזה שחזק יותר מכל מילה, מכל הבטחה שלפעמים אנחנו לא יכולים לקיים.
להט הרגע יכול להפיל אותנו בפח המון פעמים.
אמרתי לו, והוא הבין הכל.
גם כשלא אמרתי בקול.