מלחמת יום הכיפורים

נראה לי שזה היה קצת לא לעניין מצידי להתאבד על ההתחלה של יום כיפור. מילא, אם הייתי עושה את זה שעה לפני צאת הצום, אמא תתקשר אלי, תילחץ שאני לא עונה ותשלח את אבא לבדוק מה קורה איתי. הוא יתעצבן עליה ויגיד לה שהיא סתם קפריזיונרית ושהכול איתי בסדר גמור, שאני בטח ישנה. אמא תחטוף התמוטטות עצבים ותבכה ואבא יאמר לה שהוא נוסע אלי. הוא יתעצבן מזה שאין לידי חניה ושהוא צריך להחנות בחניון של היקרנים, ואז ילך אלי מהחניון וידפוק לי בדלת, ולא אענה לו כי אני אהיה מתה. אז הוא ילחץ על הבאזר ויתעצבן שאני עדיין לא עונה. הוא יחשוב לעצמו שאני שוב מסטולה מאיזה משהו ושאני בטח לא פותחת את הדלת כי אני בדיוק באמצע של להזדיין עם עוד איזה מסומם עם קעקועים ושיער ארוך. ואז הוא יתקשר אלי, וינסה לפתוח את הדלת מלא פעמים. הוא ילך בחזרה לאוטו שבחניון, וכל הדרך הוא יחשוב על כמה שאני כפויית טובה, ואיך זה שהוא יצא מהנדס מצליח מהחינוך של ההורים שלו בזמן שאני יצאתי חולת נפש מאותו החינוך. הוא ישכנע את עצמו שזאת אשמתה של אמא, שכל הבעיות האלה מהצד שלה במשפחה כי אמא שלה קפצה מגג והיא הפכה לפצצת חרדה שמפחדת לצאת מהבית. הוא יגיע לאוטו, יפתח את תא המטען ויוציא משם את הגרזן שלו. פעם זה היה הגרזן של אבא שלו, שהיה לוקח אותו בקיץ ליערות שמאחורי הדאצ'ה שלהם וחוטב איתו עצים. סבא היה חוטב את העצים ואבא היה מסדר אותם בעגלה. אבא סיפר לי את הסיפור הזה ביום האחרון של השבעה על סבא, או משהו בסגנון, הייתי דלוקה מדי בשביל להתפקס על הסיפור שלו. הוא יכנס לאוטו ויסע אלי, כי אם מישהו היה רואה אותו הולך עם הגרזן ברחוב הוא בטח היה נבהל ומתקשר למשטרה. הוא יתרגז על המחיר של החניון ויקלל את העולם בזמן שהוא מעביר את האשראי במכונת התשלום, ואז הוא יגיע אלי ויגלה שכבר התפנתה חניה, בטח בגלל איזה מישהו שהגיע להתארח אצל חברים שלו בכיפור. הוא יחנה את האוטו שלו, יקח את הגרזן ויגיע לדלת שלי. הוא ידפוק שוב בדלת, ואז יצלצל שוב בפעמון. ואחרי שלא אענה לו הוא יקח את הגרזן וישבור את הדלת שלי. בהתחלה הוא יעשה את זה בצורה מתודית, יכוון לאזור הידית ויקווה שאיזה מכה תשבור את המנעול. הוא יעצבן את עצמו שוב, אולי אפילו יתחרפן כמו בפעם ההיא שסיפרתי לו שאני לא רוצה להתגייס, ויתחיל להוציא את העצבים שלו על הדלת. הוא יתעייף קצת, ואז יקח נשימה עמוקה ויתן את המכה הכי חזקה שיש לו. הדלת תעוף מהצילינדרים ותתרסק על הרצפה שלי. אבא ייכנס וידליק את האור, ויגלה שכל הקירות לבנים לחלוטין. צבעתי אותם שלשום ואני די גאה באיך שזה יצא לי. זה לא לקח יותר מדי זמן, זאת דירת חדר ברמת גן, אין יותר מדי לצבוע. האמת היא שלכסות את הרצפה עם הנייר פצפצים ולהדביק אותו לקיר לקח יותר זמן מהצביעה עצמה. את התקרה לא צבעתי, אבל לא נראה לי שאמנון יעשה להורים שלי בעיות על זה כשהוא יקבל את הדירה שלו בחזרה. ואולי כן, לא יודעת עד כמה הוא יעריך את זה שהשווי של הדירה יירד בבום. אבא יראה על הרצפה מעטפה שבתוכה הטבעת של סבתא שאמא הביאה לי כשיצאתי מהאשפוז הראשון שלי, כאילו שלקבל תכשיט של מישהי שהתאבדה היה אמור לשמח אותי אחרי כל החרא שעברתי שם. הוא גם ימצא שם את העשרת אלפים שקל שהשגתי מלמכור את כל הרהיטים שלי בפייסבוק ומלמשוך את כל מה שהיה לי בעובר ושב. מכתב הוא לא ימצא שם, כי לא כתבתי אותו. התלבטתי על זה מלא והחלטתי שככה עדיף, גם ככה הם לא באמת יבינו את מה שיש לי להגיד להם. ואז אבא ימצא את השק שינה השחור שלי שקניתי אתמול בריקושט. הוא יראה שיש לו צורה של בן אדם ואז הוא סוף סוף ילחץ. אבא יהסס קצת, יבלע את הרוק שלו ויפתח את הריצ'רץ', ויעצור כשהוא יזהה את הפנים של הגופה הטרייה שלי. אבל במציאות אני לא אהיה טרייה, אולי אפילו אתחיל להירקב קצת. נכנסתי לשק שינה לפני חמש דקות, שעה אחרי תחילת הצום. לפני דקה חתכתי לעצמי את הורידים. זה היה יותר פשוט ממה שחשבתי, אבל צדקתי כשהחלטתי לעשות את זה בשק שינה. יצא לי מלא דם, זה היה מלכלך את הרצפה יותר מדי. וזהו, עכשיו אני שוכבת פה, בעיניים עצומות, מחכה לאבא.