מלחמת הקטעים
קטע ראשון – משפט כפול:
מה מסתתר מאחורי זגוגיות המשקפיים? עיניים קרות, חסרות נשמה קוראות בעיון את כותרות היום. מה מסתתר מאחורי חולצת המשבצות? אדם חכם? אולי מניפולטור. עליי, החוכמה שלו כבר לא עובדת. מה מסתתר מאחורי הנעליים החומות? עוני, עוני גדול. תמיד אמרו שמעמד האדם נמדד בנעליו ואת הנעליים האלו, אני תרמתי.
אדם צנום ואביון שמשחק בעולם של זאבים שגרים בוול סטריט, כשהוא עוד לא ראה אחו. אדם שמתקדם שלב אחר שלב בסולם אינסופי, כשהוא עוד לא הסתכל למעלה והבין. אולי זה עוד יקרה לו, אולי גם לא. עכשיו הוא נהנה ושיהנה, מה זה עולה לי? אדם שנטש את העולם המוכר כדי להתקדם לעבר בנייני הזהב הנוצצים, בעוד שאלו רק מצופים כי את העושר האמיתי הוא כבר עזב.
כבש בעולם פחדני, לבוש משבצות משורטטות בקפידה, מועמד למשפט. חמשת זוגות העיניים מתבוננות בו כעת, בוחנות את עלוב הנפש. מלאך ועוד מלאך ואל אחד ושטן אחד ואשתו. חבר המושבעים נעמד פוסק כעת את גזר הדין – מוות. מוות? אבל לא כבר מת? ומה הוא המוות לעומת מעשיו? האם זהו הגמול הראוי? נטישה, זריקה, התעלמות, סמים, התדרדרות, אלימות. אלו הביאו לרחוב, שהביאו אותו למוות ועכשיו הוא מת? נגמר הסיפור?
אדם עונד משקפיים שמאחוריהן משתקף הסיפור האמיתי שלו. הסיפור שהוא לא העז לספר. הוא לא נובר בעבר שרודף אותו כל ימי חייו. הוא נטש את העבר ועכשיו הוא בהווה? אבל הוא רוצה להיות בעתיד. ואני? אני רוצה לישון. עייפתי ממלחמות ונטישות. אני רוצה להיכנס למיטה ולספור כבשים לבושים משבצות, בעלי נעליים חומות שמדלגים מעל גדר עץ, כמו שאני דילגתי, כמו שהוא דילג.
*****מוכנים לקטע הבא?******
קטע שני – על האסון במירון:
הוא מהלך לו ביער עבות, הנטוע על שמי העננה. מתבונן בכל עץ, בכל ענף עליו תלה נשמה בודדה. ובכל יום הוא נוטע עץ חדש ביער, מצמיח לו ענפים ארוכים ועבים עליהם יוכל לתלות את הנשמות החדשות. ובכל יום הוא מאבק את השלט בו מוטבע האיסור המוכר והידוע 'אין לקטוף נשמה מהעץ'. יום אחד, נטע עץ ביער ולעץ ארבעים וחמישה ענפים. באו אליו המלאכים לשאול אותו: "מדוע תנטע עץ עם ארבעים וחמישה ענפים?" והוא שתק. הוא שמר את סוד הנטיעה חבוי עמוק בתוכו ואלו לא יודעים אותו, אלו לא יבינו אותו…
חג בישראל היום. העם צוהל, רוקד לניגונים היחודיים סביב מדורות האש. והוא רואה אותם, צביטה בליבו כשהוא יודע מה עתיד להתרחש. קול שבר בישראל היום. מורים ותלמידים, רבנים וצדיקים, אחים יהודיים. נופלים אחד על השני, מוחצים את אלו שלמטה, הורגים שלא בכוונה את אלו שהצילו אותם מנפילה. שיירת אמבולנסים נקראת למקום ומובילה את אותם יהודים לבתי החולים. סדקים בצלעות, אחים שנאבדו בדרך, יהודים שלא יחזרו עוד. והוא עומד על יד העץ, מחכה לנשמות הטהורות מלמטה. וכשארבעים וחמש הנשמות עולות מעלה הוא תולה אותן על ענפי העץ הקדוש שהכין מבעוד מועד. ענפי העץ זוהרים, לוקחים את זוהר הנשמות שכבו ואינן עוד. שיירת מלאכי שלום באים אליו לשאול אותו: "למה? למה דווקא אותם? למה דווקא עכשיו? למה לקחת ארבעים וחמישה יהודים בבת אחת? למה?" והוא שותק. הרוח מנשבת בעלי העצים שביער ויוצרת מנגינה שכזו, מעין ניגון מוכר וידוע. והוא מתיישב בכיסאו שלמעלה, באמצע יער עבות מרהיב ביופיו וחושב. חושב על למה? חושב על האם? חושב עליהן, על אותן ארבעים וחמש נשמות טהורות-יהודיות שבאו לשמוח עם ישראל, ושנלקחו בדמי ימן ולא ישמחו עוד עם ישראל כי ישראל מתאבל עליהן.
תגובות (4)
אני לא בטוח שיש לי את הכלים לשפוט בין שני הקטעים. השני היה מובן לי יותר.
משהו קטן שרציתי להעיר לגבי הקטע השני. אני מבין את הרעיון של גן נשמות, אבל לתלייה על עץ יש קונוטציה מאד חזקה להוצאה להורג וכמובן פשע. או של התלוי או של התולה. אני לא יודע האם זה כתב אשמה (זה בהחלט לא נראה ככה). במידה ולא, הייתי שוקל להמיר את התלייה למשהו אחר.
יש לי ביקורות לתת על שני הקטעים, אבל אם אתה שואל איזה קטע אני מעדיף: אני בוחר בקטע השני.
אני לא אדם שמחבב קטעים עם מוד מדכא, במיוחד כי מדובר באירוע שקרה לאחרונה. מה שכן משך אותי זה נקודת מבט על-טבעית כביכול על המקרה. יש כאן רגשות מעורבים, מאבק עם הגורל וקל יותר להזדהות עם הרגש שאתה הצגת, כי שוב, זה קרה ממש הרגע.
כתיבה יפה!
קודם כל תודה רבה רבה לשניכם על התגובה המהירה!
גיד לוין, אני מבין למה כתבת שהקטע השני יותר ברור ואני שמח שהקטע לא נראה ככתב האשמה. כשכתבתי את הקטע הרגשתי את מה שאמרת לגבי תלייה=קונוטציה שלילית אולם בפועל בקטע אין הכוונה לתלייה באופן שלילי. באופן כללי התלייה בקטע הזה לדעתי פחות חשובה אלא מטאפורת היער היא זו החשובה בקטע. אני שמח מאוד שאהבת את הקטע ותודה רבה על הביקורת.
מאקס, אני שמח שהקטע השני משך אותך ואני מודה מאוד על המילים החמות. הרגש הזה שאותו הצגתי זה מעין האופן של העולם הדתי יותר להסתכל על האירוע 'הכל מיד אלוהים ולנו אין דעה בדבר'. הקטע עצמו נכתב בעקבות שיחה עם אדם מאמין שהסביר לי את הדרך הזו להתמודד עם האובדן שפקד אותנו בחמישי. אני סקרן לדעת את הביקורת שלך על הקטע הראשון, אשמח אם תשתף…
ושוב תודה רבה לשניכם, בינתיים שתי קולות לקטע השני…
קול שלישי לקטע השני.
מספרים (שמעתי מפי אבשלום קור) שראש ממשלתנו התאהב באשתו השלישית מהשנייה הראשונה.
'הזאב מוול סטריט' פחות נוגע ליום־יום שלנו. האסון בהר מירון – מאוד נוגע.
אפשר להבין את האווירה המלנכולית, אך קוראי האתר, לדעתי, מחפשים לברוח מהאווירה הזו. בדרך־כלל.
שמעתי בכיר חרדי, מהאחראים לאסון, שטען "הכל בידי שמים", "כך רצה הקב"ה", "גזירה היא ואין לערער" וכיוצ"ב.
אני מכיר גם ציטוטים כמו "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם", "דינא דמלכותא", "ועשית מעקה לגגך", "שופטים ושוטרים תתן לך" ועוד.
לאחר מעשה, קרה מה שנגזר שיקרה. טרום מעשה- לא היתה כאן אמונה גדולה. היו כאן מחדלים מתמשכים.
בפסטיבל ערד, ובהלוויית הרב וואזנר – נמחצו אנשים למוות. בשני המקרים, אפשר להבין את המחדל רק לאחר מעשה. במירון – היו התראות בדיוק על הנקודה הזו כבר לפני עשר שנים!
לעניין הסיפור: אין לי הערות תוכן נוספות, מעבר למה שכבר נכתב.
כדאי לפרק את שני הקטעים לפסקאות, ולהוסיף שורות רווח.
אני לא גזען, אני שונא את כולם.