מלחמה

ערפל סמיך כיסה את האדמה שצבע כצבע הדם הזורם על פניה, או שהיה זה עשן המלחמה. ערימות של גופות ניצבו על פני הארץ, חלקן שלמות, חלקן גדועות. רעשי הירויות והצעקות המחרישים חדלו, ודממת מוות תפסה את מקומם.
"נשארנו רק שתינו."
אמרה אישה זרה לחלוטין שעמדה רק כמה מטרים ממני, לבושה מדים צבאיים. דם כיסה את קצוות שיערה השחור והמתותל שהיה פרוע משנים של מלחמה, אותם שנות מלחמה אשר ניכרו על פניה המקומטות ובעיניה חסרות ההבעה. גופה היה זקוף אף על פי רעידותיו מלאות הפחד. היא נראתה מלאת עוצמה ומרוקנת ממנה יחדיו.
זה היה הקרב האחרון, נתורנו רק אנחנו על שדה הקרב.
"כן, כך זה נראה."
אמרתי אני. גופי לא היה כחוש כשלה, ולא היה בי את עוצמתה שלה. פניי שהיו פעם שמנמנות רזו עד לעצמותיי, שיערי החום שהיה פעם חלק ומבריק אביד כל פן של יופי, נשאר רק כגוש שיערות הקשורות זו בזו. ענינו שהיו צבועות באותו חום בוצי הביטו זו אל זו.
"אנחנו לא חייבות להילחם."
נסיתי לומר בתקווה שתסכים, אל היא רק חרה בבוז.
"ומה עליהם, מותם לשווא?"
שאלה האישה בכאב דמוי כעס. הבטתי סביב על כל גופות החיילים בזעזוע. ניגשתי אט, אט אל אחת הגופות שעוד דיממה, לקחתי מדמה והתקרבתי אל האישה שמולי, לפתטי את ידה וציירתי בדם את סמל המלחמה, עשיתי זאת שוב על ידי שלי.
"הם, דמם על הידיים שלנו, ואנחנו כבר טובעות בתוך גליו. את יכולה להוסיף את דמי על ידייך שלך אם תרצי, אך את יכולה גם לגמור את שפך הדמים פה."
היא הביטה בי ללא מילים.
"את נתת לי את ידיך, לא תקפת אותי, למה לא תוכלי לעשות זאת שוב?"
עיניה התרוצצו על שדה הקריב, היא נראתה מפוחדת ומבולבלת.
"לא, אני אלחם למענם!"
היא צעקה, חזרה להיות הדמות העוצמתית שהיתה קודם.
"יש לך בחירה, למות במלחמה, או לחיות בשלום."
היא שלפה מכיסה אקדח וכיוונה אותו אל ראשי.
"בחרתי."
היא אמרה, וירתה בגופי החלוש. מתתי.
ידה המשיכה לעמוד קפואה במקום בו עמדתי עד לפני שנייה, פניה וגופה לא נעים כלל. היא הביטה סביב אל עולם בודד, עולם של מתים, של מלחמה. היא הביטה אל הדם שניתז ממני וחלקו פגע בה, היא הביטה על גופה שאיבד כל צלם אנוש. האקדח עדיין היה ביד שלה, רגע אחד מכוון לאותה נקודה ריקה בה הייתי, רגע שני מכוון אל ראשה, רגע שלישי הוא נמשט מידה שאיבדה כל סימן לחיים.