מלאכים נופלים

מלאכים סובבים אותי מכל עבר.

לכל מקום אשר אליו אביט, אראה אין-ספור מלאכים.

מלאכים ולצדם בני אדם, בני אדם רגילים, שמחים, אוהבים..

ומלאכים, מלאכים מכונפים, מלאכים שבורים..

כל מלאך ומלאך מסיטים את מבטם, פגועים, שבורים, מנופצים, מנופצים כמראה כשאני מביט בהם.

אני מרחף, ואנשים סובבים אותי. איני יכול שלא לראות מלאכים סובלים, נשברים, אני רואה את כנפיהם נמרטות..

וכל פעם אני רוצה לגשת, לשלוח יד ולהעמיד אותם מישיבתם בפינה.. להרימם מהחושך ולאחות את כנפיהם..

אך כל פעם שאני מנסה לנוע, טבעת האנשים סביבי רק מתהדקת, רק חונקת יותר ויותר וידי המושטת מתרחקת מהאורות הדועכים.

כל מלאך הוא אור, אור דועך.. וכל פעם שידי מושטת, אני מוצא את האור שורף, הכאב שבהם שוטף אותי ואני נבלע באור, בתוך גן עדן.

וכל פעם.. האור מתחיל לבעור מחדש, וברגע שאעזוב.. האור נכבה, נכבה ואני לא מצליח להתקרב להאיר, השרשרת ההדוקה על צווארי מתהדקת..

למה אתה אף פעם לא מצליח לעזור?

תמיד אתה מתקרב, עוזר..

ואז הם חוזרים ליפול..

נופלים יותר עמוק..

למה אתה רק מאריך את סבלם?

אתה מאריך את חייהם הקצרים ומגדיל את הסבל, מוסיף עוד נפילה..

מדוע את לא נותנת לי לעזור לך? אני כל כך רוצה לעזור ואת אינך מסכימה..

את נופלת ואיתך גם פיסה מנפשי.

מלאכים תמיד נשברים.. ומרגע שזה קרה, זה רק עניין של זמן.

מתי אמות? מתי ייסוריי יפסקו? מתי ארגיש את חומה על שפתיי..

כשאתייאש. אמות כשאתייאש מלחכות, מלקוות.

גופי מתקרר, שפתיי רועדות, עיניי דומעות..

בבקשה, תני לי לתקן את נפשך כך שלא תוכלי ליפול…

כל כך הרבה אורות נופלים, ואני מנסה להציל את כולם.

אנשים עוזרים, אך זה לא מספיק.. אני היחיד שרואה במלאכים מראות.. אני היחיד שנפל ומצא בעינוי שמחה..

כשנוצות מלאך נמרטות, אני מביא לו משלי.

כשפצעים על גופו, אקרע לו מעורי.

כשהמילים אינן פוסקות במוחו, אקח אותן אליי.

ואני לא יכול להפסיק.. זה כל כך משכר, כל כך מחזק.

המילים שנכנסו לי לראש אינן מפסיקות לדבר. הבשר החשוף על גופי שורף.

והכנפיים הבנויות רק משלד שמחוברות לגבי עפות.

אני עף, אני עף מהקרבתי, אני כל כך גבוה שאני אמות בנפילתי..

ואת.. עורך פצוע, כנפייך גדועות, שפתייך מלחששות כדי להוציא את המילים שבראשך כי לא נשאר מקום..

איך אוכל לעזור למי שלא תופס את ידי?

איך אוכל להדביק את עורי על גופך ולכסותך בכנפיי, להרדימך סוף סוף לאחר עשרות לילות חסרי שינה?

איני יכול..

ונפנוף כנפיי מאט, אני מתחיל ליפול..

סכין נצמדת לעורי, מדוע בעצם לחיות?

אם אינך מצליח לעזור לה..

אם אינך מצליח להשאיר אנשים מתוקנים לעד..

אם לאף אדם לא אכפת..

מדוע לחיות? מדוע לא להדק עוד מעט את השרשרת לצווארך, להירדם..

מלאכים סובבים אותי מכל עבר.

לכל מקום אשר אליו אביט, אראה אין-ספור מלאכים.

אין-ספור אורות דועכים..

ואני באמצע הקהל, האורות כולם דלוקים עליי, אני לוקח צעד אחרון..

ולעד החבל נשאר על צווארי.