מלאך נופל

אני עם רגליים על הקרקע ומחשבות במרומים, אבל אני מרגישה שאני נופלת, מטה-מטה, אל התהום העמוקה והאינסופית…
אני נופלת ונופלת, ללא אפשרות לנחות, ללא אפשרות לעצור ולחשוב על משהו. כל שאני מרגישה, זה רק שאני נעלמת אל תוך האין, האין הריק והאינסופי הזה… ממש כמו התהום…
ולפתע אני נעצרת. ללא כל הקדמה, ללא כל אזהרה, יד אלמונית נשלחת כמו משום-מקום, ובולמת אותי.
אני מרגישה שזה לא בסדר שאני לא ממשיכה ליפול למטה, אני מרגישה לא בסדר שאני נשארת במקום. אני מרגישה לא בסדר שמישהו מציל אותי, בזמן שאנשים אחרים ממשיכים ליפול למטה, אנשים מלאי תקווה ורצון טוב. לא דיכאוניים והרסניים כמותי. אנשים הגונים, הוגנים ומהוגנים, שמגיע להם לעלות למרומים, ולא רק במחשבות.
למה אני לא ממשיכה ליפול? זה מגיע לי. לא מגיע לי להיות למעלה, מגיע לי להגיע למטה.
בעצם, מגיע לי לא להגיע לשום מקום.
אני מרימה את מבטי למעלה, לראות את מי שעצר אותי מלהגיע אל גורלי. ואני רואה שזה סער. סער, האדם שבגללו אני נופלת למטה בכלל. למה הוא מונע ממני להמשיך וליפול? הוא יודע בדיוק כמוני שזה מה שצריך לקרות.
הוא כמו המלאך הנופל שלי. פעם הוא היה המלאך שלי, מושיעני היחיד והטוב ביותר. אבל מה שקרה קרה, ועכשיו הוא כמו מלאך שסולק מגן-העדן ישר אל הגיהינום.
"אני נופל," שתי מילים בודדות יוצאות מפיו, אך הן מהולות בכל כך הרבה עצב וצער, כל כך הרבה חרטה והשלמה עם המצב.
"אבל אם אתה נופל," אני לוחשת, ואחיזתו בי מתרופפת מעט. "אם אתה נופל, ואוחז בי," אני ממשיכה, אך לא מצליחה לסיים את המשפט. הוא מהנהן כמבין, ועיניו הזהובות מתמלאות ביותר עצב וצער מאשר בקולו.
הוא המלאך הנופל שלי, והוא נופל עמוק-עמוק אל תוך התהום אפופת העלטה.
ואני נופלת אתו.