מלאך משמיים

נעליים מיושנות, גרביים לבנים, רגליים ארוכות, שמלה בלוייה, פנים מתוקות, כך נראתה רוב הזמן.
גברת אליס זו הייתה. המלאך של העיירה. מיוחדת במינה.
משפחה לא הייתה לה בעולם. אחים לא היו לה, בעלה מת, ילדיה רחוקים רחוקים.
חיבתה לילדים הייתה משהו יוצא מן הכלל! מסיבה זו הייתה אמא מעולה.
אותה גברת ביום תפארת יצאה החוצה לטעום עוד מהעולם.
ההמולה שבשוק עטפה אותה.
כמויות תבלינים, ריחות הדרים, צעצועים ישנים, זבי חוטם משתוללים, צעקות תחנונים של מוכרים מבוגרים, תרנגולות ואווזים משוחררים, מגאפון שנשמע ממרחק.
טיילה שם גברת אליס ולאחר כמה שעות התיישבה לה בדוכן ירקות על קופסה חצי קרועה ריקה של בצלים.
"סליחה גברת! אנחנו סוגרים! הואילי בטובך לקום!" ביקשה ילדה קטנה.
"אני כבר קמה. איזו מתוקה את! אמרו לך שעינייך מתוקות כמו דבש?" אמרה אליס ונזכרה כמה הייתה רוצה שילדיה יהיו עכשיו איתה. היא כל כך אוהבת אותם.
"אבל אני בכלל לא אוהבת דבש…" הילדה ענתה בבלבול.
אליס צחקה ואמרה "נעים מאוד. אני אליס. אין לך מה לחשוש ממני, אני מאוד אוהבת ילדים."
"אני רוזן. אין לך ילדים?" ענתה רוזן הקטנה.
"יש לי. אך הם כבר בוגרים וכעת אינם בארץ. אמרי לי, מה קטנה כמוך עושה בדוכן ירקות?" שאלה בתימהון הגברת אליס.
"אמא שלי עיוורת וחולה ואני מרוויחה למענה כסף לתרופות וטיפולים. מה שמזכיר לי- אני חייבת לעוף! ביי, אולי ניפגש מחר!"
איזו חמודה הקטנה הזו… חשבה אליס וכשראתה שכבר סוגרים הכל חזרה לביתה שמאחורי הצומת הקטן שבעיירה.
כשהגיעה לביתה הקט, חלצה נעליה, החליפה לכותנת רכה, שקעה במיטתה והחלה בוכה את הגעגועים לזהב שהיה לה בחיים- הלא הוא בעלה לני.
אי אפשר היה לתאר כמה אהבו השניים. אליס ולני היו זוג מלאכים. לכל מקום שאליס הלכה, לני הלך איתה ולהפך. כל שעה שלא נמצא בבית התקשר לדרוש בשלומה. היא הייתה מבשלת למענו, הם היו משקיעים בנישואים כמו שאף זוג לא השקיע. הם היו דבוקים יחד, עד מלחמת יום הכיפורים. היה רע. רועש. אדום. החבר הכי טוב של לני מהתיכון, אדם, זה שהיה לו הכל, נפגע מפצצה וחייו עמדו להסתיים. לני היה מלפניו, אזי מיד הסתובב אליו, צעק 'שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד', לני חיבק אותו חזק חזק והבין שאדם… מת. בדיוק בזמן זה פגע טיל בראשו של לני… והרג גם אותו.
זו הייתה טרגדיה אמיתית. ילדיה לא היו לידה אך שמעו על המקרה המצער והגיעו מייד. הם טיפלו בה כחצי שנה, לאחר מכן חזרו לביתם. שנה שלמה אליס הייתה בדיכאון.
עם הימים הבינה אליס שאין אפשרות לתקן את השברים מהעבר, אלא להמשיך בחיים. וכך היה.
היא בילתה בפארקים ודיברה עם ילדים מתוקים, הם אהבו אותה וכל יום חיכו לה שתבוא לשחק איתם. והיא הייתה באה כל יום במשך שבועות.
יום חדש. הגברת אליס, שהתגברה על הכל מזמן, יצאה שוב לשוק ההומה וחיכתה לילדה על אותו ארגז בצלים.
"חמישה דגיגונים בחמישים! חמישה בחמישים!" מישהו צעק מדוכן קרוב.
עבר די זמן מאז קניתי דגים באמת… חשבה אליס וניגשה אל דוכן הדגים.
"שלומות לך אדוני! אקח בבקשה שלושה דגיגונים. כמה הם עולים?" שאלה כשבחרה דגים וכשהרימה מבטה קלטה בזווית עיניה גבר נאה למראה. עיניים ירוקות, שיער אפרפר קצוץ, שפם קטנטן וכרס בולטת. מיד חייכה.
הגבר הסתכל בה וחייך. "נעים מאוד. גדי."
"חן חן לך אך כמה עולים הדגים?"
"אוי סליחה! 25 שקלים. בשבילך בהנחה." אמר מוכר הדגים.
"הו, תודה לך!" צחקה אליס "יום טוב!" וחזרה לשבת על הקרטון.
"אביס? זאת את?"
אליס ראתה את הילדה ועיניה קרנו.
"אליס זהו שמי. מה המרגש? כבר חשבתי שלא אראה אותך יותר!"
"ודאי שתראי. אני עוזרת פה בקביעות. סיפרתי אתמול לאמא שלי עלייך."
"הו, ומה היא אמרה?"
"היא אמרה שזה בסדר, אך רק שאני קודם אבדוק אם את בן אדם טוב כדי לא להיכנס לסרה."
"לצרה," תיקנה אותה אליס, "את יכולה לבטוח בי חמודה, בואי שבי ואספר לך עליי."
"בסדר, אני רק אעביר ליוסף, ההוא שמסדר את הירקות במקומם, את הקרטון עם החצילים."
איזו ילדה טהורה וצדיקה… תמהה אליס.
לאחר מספר דקות התיישבו השתיים והחלו מספרות עליהן אחת לשנייה, פה ושם צוחקות, פה ושם מזדהות, ותמיד מחייכות.
הילדה המתוקה, רוזן, סיפרה: "אמא שלי נפרדה מאבא שלי, ויש לי אח קטן בן שנתיים. אמא חלתה לפני שנה. היא התעוורה ואחר כך באו עוד מחלות. מסיבה זו היא לא יכלה לטפל באחי הקטן יהונתן, או כמו שכולם קוראים לו- יוני." אליס הקשיבה מרותקת.
"יש לי סבא אחד מצד אמא וסבא וסבתא מצד אבא. אני אוהבת את כולם מאוד מאוד. בתקופה הזאת הם באים אלינו המון לטפל ביוני. עם כל הסבל וגילם המבוגר, הם עוזרים לאמא. הם כל כך נחמדים ואמא לא יודעת מה הייתה עושה בלעדיהם…"
"נשמע שאתם משפחה מאוד מגובשת!" אמרה אליס.
והמשיכו השתיים לדבר עד בוא החשכה, כשנפרדו לשלום והתפצלו לבתיהם.
למחרת בבוקר, כהרגלה החדש, יצאה גברת אליס אל השוק המלא כל טוב.
וכמו תמיד, לאחר שטיילה מעט בשוק, התיישבה על אותו ארגז בצלים, מחכה לחברה החדשה שלה.
מנקודת מבטה יכלה לראות גבר נאה בן גילה קרב אליה.
"בוקר טוב לך! זוכרת אותי? גדי, זה שמכר לך את הדגים?"
לקח לאליס כמה שניות לזכור ואז השיבה "כמובן! מה שלומך?"
מצויין. את מחכה למישהו.. אה… אמרי לי שמך?"
"אליס. ובכן כן, פגשתי בילדה נחמדת והנני משוחחת איתה מזה מספר ימים."
"איזה יופי! אוכל להציע לך משהו?"
"ודאי" ענתה וחשה שמצאה חן בעיניו.
"אשמח אם תבואי איתי היום בשעה 19:00 לנמל, פה הקרוב." אמר גדי והסמיק.
מיד הסמיקה אליס כמוהו וענתה בהתרגשות: "הו, בשמחה, ניפגש ממש כאן?"
"ממש כאן!" חייך גדי וחזר לדוכן הדגים מרוצה תוך כדי זמזום.
הו כמה זמן שלא יצאתי עם גבר מאז מות בעלי… חשבה אליס.
"אליס… אליס… במה את בוהה… אממ… אני כאן!!!"
"אוי לא שמתי לב סליחה! רוזן מתוקה מה שלומך הבוקר?"
"היי, בוקר טוב! את לא תקלטי כמה אני שמחה היום! יוני מדבר! הוא אמר משפט עם השם שלי! את חייבת לראות אותו! אולי תבואי אליי היום?"
אליס נעצרה לרגע ואז אמרה "אני אשמח להגיע רוזני, אך לא היום, אל תגלי לאף איש- הכרתי מישהו!".
"הוו, אליס שלנו יוצאת לבלות עם מישהו… כמה רומנטי…" אמרה רוזן והשתיים צחקו בבת אחת!
לאחר כמה שעות שדיברו ועזרו עם הירקות לעובדים, אמרה אליס: "טוב חמודה, היום אני אצטרך ללכת לביתי להתארגן, לכן אפרד ממך עכשיו!"
"להתראות אליס! אני גם כבר צריכה ללכת. אין ספק שהשגתי לי חברה חדשה! תיהני היום!"
וברגע שרוזן הלכה לביתה, קמה אליס ללכת ובדיוק פגשה בגדי שהגיע לדוכן הירקות לקנות פלפלים. השניים חייכו זה לזו והמשיכו בדרכם.
ובשעה 19:00 נפגשו בדוכן הירקות, יצאו הם לנמל היפה, וישבו בבית קפה על יד הים.
"אני חייב לציין שיש לך טעם טוב!" גדי הצהיר.
"רוב תודות גדי. ספר לי עליך קצת.
"אני גדי. בן 72. סב לנכד ונכדה מקסימים. במקצועי אני דג דגים. הים הוא האהבה שלי. אני גרוש ופתוח למישהי לחיים. אני דווקא צריך מישהי".
"נחמד מאוד. אני אליס. בת 69. יש לי נכדה אחת שלא פגשתי מעולם. זה משום שילדיי לא כאן. אני לא בקשר טוב איתם לצערי… אני אלמנה. בעלי מת במלחמה.."
"אוי כמה מצער לשמוע. מצטער…"
"כן. אהבתי אותו והוא אהב אותי. כל חיי היה. אבל התגברתי עליו מאז. כמובן שיש רגעים שאני מצטערת מאוד עליו, אבל זה מה שאלוקים ביקש. והכל זה מלמעלה. מה עוד אוכל לספר… אני מאוד אוהבת ילדים, כבר התחברתי לילדה פה בשוק… אני רוצה לסחוט את החיים וליהנות מהם עד שארית ימיי."
"את מאוד מרשימה, גברת אליס. אני חייב לומר." אמר גדי והניח את ידו על ידה.
הרוח הייתה נעימה, מזג אוויר נפלא. הים כאילו מנגן להם שירים, והאווירה ששררה ביניהם הקסימה. הם הביטו זה בזו וחייכו מין חיוך נעים. לגמו מכוס היין ואחר טיילו יד ביד, מספרים עוד ועוד אחד לשנייה עם מבטים מאוהבים.
"להתראות אליס. אשמח שניפגש שוב. קחי את מספר הפלאפון שלי ודברי איתי בכל עת".
"להתראות גדי. היה ערב מהנה איתך. לילה טוב."
כל הדרך הביתה אליס חשה כמרחפת בעננים, מאושרת שהיא מצליחה להתגבר על מות בעלה ולהמשיך בחיים הנפלאים.
"בוקר טוב אליס! איך היה אתמול?"
"בוקר אור רוזני. אתמול היה מושלם איתו! הוא כזה ג'נטלמן."
"שמחה לשמוע. אמן ויהיה לכם טוב בפגישות הבאות. את תוכלי לבוא אליי לביקור היום?"
"כן מתוקה. חכי כמה דקות."
"טוב. בינתיים אעזור לקולף הבצלים."
"בוקר אור גדי! איך נהניתי אתמול!"
"הוו, כמה טוב לראות אותך!" גדי חייך חיוך ענק ובאמת היה שמח לפגוש באליס.
היה אפשר לראות שהשניים נבוכים זה מזו.
גדי רצה להגיד לה את המשפט שמתחיל באני… אבל התבייש.
הערב הגיע ואליס באה עם רוזן לביתה.
הסבא והסבתא מצד האבא פתחו את הדלת, ורוזן סיפרה להם מי לידה.
הבית הכיל ריח טוב של מרקים ותפוחי אדמה צלויים, הכל היה נפלא… חוץ מהבלגן.
הבית היה מבולגן. מאוד מבולגן. אך אליס לא העירה משום הכבוד.
הייתה שיחה נפלאה עם הסב והסבתא, עם האמא החולה, ואפילו עם יוני המתוק שהלך כמה צעדים והוציא כמה מילים מפיו הקטון.
כל יום, במשך שבועות, הייתה אליס הולכת לשוק, כהרגלה, ומשוחחת עם רוזן ילדת הפלא, ומידי פעם יוצאת לפגישות עם גדי. השניים התאהבו, אין ספק בכך. אך מעולם לא העזו להביע את רגשותיהם זה לזו.
בתקופה האחרונה גדי לא הגיע לדוכן הדגים. אליס דאגה. הוא לא ענה לשיחות ממנה. היא לא הבינה מה קרה.
יום בהיר אחד, נפגשו רוזן ואליס. שמחות כתמיד לראות אחת את השנייה.
וכרגיל- בוקר טוב ובוקר אור, מה נשמע ומה קורה, מה חדש ומה איתך.
"היום אני אשמח אם תבואי לבקר. אין לי במה לעזור והיום פנוי לי. את יכולה?"
"בוודאי רוזני בשבילך הכל. את מעבירה לי ימים שלמים בצחוקים וחיוכים. נצא עכשיו?"
"כן! אליס את ממש נחמדה. יש לומר אפילו מן… אמא שניה."
אליס לא האמינה. היא כל כך התרגשה לשמוע את המילים הללו יוצאות מפיה של רוזן.
השתיים הלכו מאושרות לבית רוזן, ואליס חשבה אולי לעזור עם ניקיון הבית, אז הן עצרו בביתה של אליס, והיא הביאה כלי ניקיון לרוב.
דפיקות בדלת. סבא וסבתא מצד האבא שוב פתחו כבפעם הקודמת, רק שהפעם דמעות על פניהם הרכות. בכי נשמע מהספה שבה שכבה אמה של רוזן.
השתיים החליפו מבטים מבוהלים. מה קרה שבבית שורר עצב כזה?!
הן נכנסו מהר לבית מבוהלות מאוד!
לפתע הן עמדו במקום. דמו ולא זזו. שוק.
מרוב הלם אליס שמטה את הכלים מידיה והם נפלו ארצה.
ראו פתאום את יוני הקטן מחבק את סבא שלו, מצד האמא, וצועק "סבא חולה! סבא חולה!"
אליס הייתה בשוק: "סבא?!"
רוזן רצה אל סבא שלה: "סבא!!! מה קרה לך?!?!"
"גדי שלי! גדי שלי!" אליס הייתה בשוק והחלה בוכה דמעות ומחבקת את גדי, הסבא של רוזן, מוכר הדגים!
"אני לא מאמינה! איך לא ידעתי!! אתה סבא של רוזני המתוקה!" התפעלה אליס.
"את הכרת את סבא שלי?!" רוזן אמרה בשוק.
גדי לא ענה. הוא היה מחובר לאינפוזיה.
"סבא שלך. אדם נפלא. מעריך ומכבד אותי. בחיים לא העליתי על דעתי שהוא סבך. אדם מלא הומור. אדם מקסים שגורם לי לחייך בכל פעם שאני פוגשת בו.
רוזני, מה שמות סבא וסבתא שלך?"
"יוסף ואורה"
"יוסף ואורה, מה יש לגדי? מצבו מדאיגני מאוד!"
הם התקרבו לאליס ולחשו לה, שרוזן לא תשמע, "גילו לגדי סרטן במעיים".
"זה סבא שלי! תגידו לי מה יש לו!" ביקשה רוזן בוכה.
"מתוקה שלנו, זה יהיה קצת כבד עלייך. בשבילך סבא חולה."
"לא. הניחו לה. מהיכרותי הרבה עם רוזני, גיליתי ילדה בוגרת ואחראית. רוזן יפה שלי, אל תיבהלי, זה יעבור עם תפילות, לסבא גדי… יש סרטן." היה לאליס קשה להוציא מילים אלו.
"תודה הגברת אליס. סבא, אני אוהבת אותך. אנחנו נתפלל עלייך ותראה שאתה תבריא!"
"ילדה בוגרת שלי!" לפתע אמרה אמה של רוזן.
"אמא!" רצה אליה.
עברו ימים, שבועות, חודשים, לא קלים בכלל. קשים ומפרכים. מלאים תפילות.
יום אחד כל המשפחה ואליס, הלכו לבקר את גדי בבית החולים.
גדי קרא לאליס. היא חיבקה ונישקה אותו.
"אליס?"
"כן?" דמעה ירדה לאליס. קשה היה לה מראהו.
"אני אוהב אותך."
"אני אוהבת אותך."
השניים התחבקו ובכו. המשפחה הבינה שצריך לתת לשניים קצת זמן לבדם.
חלפו עוד כמה חודשים, ובדרך נס ממש!- גדי החל להחלים.
גדי הובא מבית החולים לבית של רוזן. יוסף ואורה, רוזן, אמה, ואליס כמובן, ישבו כולם יחד.
"יש אלוהים!" צעקה אמה של רוזן.
"אכן יש אלוהים!" שמחה אליס וקרבה אל גדי.
היא נשקה על מצחו ואמרה לו: "גדי. אני חושבת שלמדנו דבר מה מכל העניין הזה."
ושניהם הביטו אחד בשנייה כמבינים על מה מדובר.
חלפו כמה דקות, גדי הניח ידיו על ידיה של אליס ואמר בהתרגשות ושמחה כאילו הוא כבר בריא לגמרי: "אליס. יקרה שלי. לאור התקופה הארוכה שאנו מכירים הבנתי שאני גבר בר-מזל שפגשתי בך. אין ספק- אלוהים הוריד לי מלאך מהשמיים. אליס…"
היא הסמיקה.
"התינשאי לי?"
עיניהם של כל בני הבית נצנצו לפתע, ושל אליס פי שניים.
"כן גדי אהובי! כן!!!"
כל הבית נשמע שמחה וצהלה! כולם חיבקו את כולם, צחקו ושרו שירים!
רוזן רצה וחיבקה את גדי שהביט מאוהב באליס ולחשה לו: "אם אנשים נועדו לקבל מזל בחיים, הם מקבלים אותו. במקרה שלנו המזל המבורך היא אליס."
ואליס המשיכה, "במקרה שלי, המזל שלי הוא אתם".