מכתב של הלילה

היי, מאחד עד עשר, עד כמה אני מוזרה, כאילו, ברמה של תקשיבי-זה-פשוט-הא… ?
ובבקשה אל תשקר לי, אתה היית בנאדם הראשון שבטחתי בו אחרי הרבה זמן שיגיד לי את האמת.
אני יודעת שאתה בטח לא הולך לענות לזה (הרי לא ענית לשלושה הקודמים) אבל אני ממש צריכה מישהו לדבר איתו, ואתה הבטחת שתמיד תהיה שם כשאני אצטרך כתף.
אני משתגעת!
הקולות, הם לא עוזבים אותי. אני לא מפסיקה לשמוע אותם צורחים. הם מהדהדים לי באוזניים כאילו זה עדיין ממשיך, למרות שעברה כבר חצי שעה מאז.
זה לא נגמר.
תגרום להם להפסיק! תגרום להם להפסיק! תגרום להם להפסיק!
ניסיתי את כל מה שאמרת לי בפעם הקודמת. הנשימות הספירה עד עשר, אוזניות ומוזיקה רועשת כדי להתעלם, אבל כלום לא מעביר את תחושת השיגעון שדבקה בי.
אני לא יודעת מה להגיד יותר. נמאס לי. אתה כבר לא מדבר כמו פעם. בכל פעם שאני שואלת מה איתך אתה מחליף נושא מהר ומדבר על משהו אחר.
די להסיח את דעתי! אני רוצה לעזור!
אתה יודע שקשה לי להיפתח לאנשים, ובמיוחד לתת בהם אמון. רוב השיחות שלי מתחילות בהיי ונגמרות בבי.
רק איתך הכל מצליח להחזיק מעמד.
אז בכל מקרה (אני לא האריך הרבה כי אני יודעת שאתה שונא דברים ארוכים, ובגלל זה אני שונאת אותך) אני מקווה שתשקול שוב את ההצעה שלי מהפעם הקודמת ושתענה לי על המייל הזה, גם אם אתה לא יודע מה להגיד, רק על תגיד "להתראות" או "נדבר מחר?", כי אז אני אאלץ להרוג אותך מרוב דיכאון.

שלך ובלי רחמים, אני.