מכתב שלעולם לא נקרא

היי דנה…
אני כל כך מצטער לספר ששנה הבאה לא אחזור לביה"ס.
אנחנו עוברים…
כל המשפחה…
כואב לי להודיע לך במכתב, אבל אני מפחד לאמר לך פנים מול פנים?
איך תגיבי?
את תפסיקי לאהוב אותי?
את תשכחי אותי?
אני לא אהיה?
שאבוא לבקר, את תרצי לראות אותי?
ואני מודה שאתגעגע.
אבל זו הזדמנות חדשה…
את כועסת שרק עכשיו אני מספר?
את שונאת אותי שאת קוראת מילים אלו?
עוד יומיים אני טס, מהרי לענות!
אני מפחד שתשלחי מכתב זועם, אם בכלל!
וזו הסיבה שהמכתב הזה לא נשלח, אלא נשמר בעמקי הארון שלי,
שעובר איתי.
אז תדעי רק בתחילת השנה,
ואז באמת תשנאי אותי.
אני מקדיש שיר זה לך, דנה:
אני אוהב אותך, ולא אכפת לי מה.
גם אם את איתו, את איתי, בלב.
וזה שרחוקים,
מחזק את הכאבים.
מקווה שלא תשכחי,
מקווה שתמשיכי.
מקווה שלא תכעסי,
מקווה שתאהבי.

שלך לנצח גגם אם בנפרד,
דניאל.