מכתב מאת ארתור

פעם. כשהייתי קטן. הכל היה קל יותר, פשוט אך עמוק.
פעם. לא הייתי צריך להסביר את מעשיי. הייתי עושה.
פעם. כשחשבתי, לא באמת חשבתי אלא דמיינתי. היום אני חושב.
לפעמים, אני מתגעגע לחלק הזה שבי, לתחושה הזו, לתחושה הילדותית. לתחושה חסרת הדאגות שכיום מציפה אותך אך ורק ברגעי נוסטלגיה. אבל זה כנראה כפי הידוע, נוסטלגיה.
היום אני במשרד. ארבעה קירות עבים חוסמים את דרכי, לפחות כך אני חושב. ריבוע גדול עוטף אותי, ריבוע עם פינות. אני מתגעגע להרגשה כשהייתי קטן שם בועה עצומה הייתה עוטפת אותי, בועה ללא פינות. אני סופר, לפחות כך אני חושב. כשהייתי קטן הייתי נהר רעיונות, הייתי מעלה סיפור בשניות ספורות. חברי היו מכנים אותי:" בעל סיפורי הזהב". זה היה טיפשי אך מהנה. היום חוץ ממאמרים מרובעים וכמה רעיונות שגוועים מיד בראשי, אני חסר טעם. אני מרגיש שהסיפורים נסגרו בפניי, המשפטים היפים, הכל. כל מה שנשאר לי הוא התחביר שלימדו אותנו בבית הספר, שעליי להזכיר, היה מרובע. לא כולם יבינו את ההרגשה כשסופר מרגיש שהוא דועך כנר, אולי חלק מן הסופרים יבינו אך הרוב לא. הייתי רוצה עלילה, רקע, דמויות, אך כנראה שנגמר לי המלאי. במקום זה אני כותב את הסיפור הכי פחות חשוב, הכי נואש ומוזר ועל גבול הפתטי. אני יכתוב את הסיפור של עצמי. מילא הייתי אדם שחיוו הם סיפור גבורה אחד גדול, אך אני ההפך המוחלט. אני משקף כל מה שאינכם רוצים להיות, נורמליות. נורמליות מוחלטת, אדישות לכל מצב כי לי אישית נמאס להתמודד.

על החתום ארתור.

ג'ין בדקה שוב ושוב את המכתב, גיבור הילדות שלה מפסיק לכתוב?! היא הייתה בפליאה מהולה בעצבות. את רוב ילדותה היא בילתה בקריאת ספרי אביה. הם היו המפורסמים ביותר בתקופתה והיא העריצה את כותבם, את אביה. הוא בן 77, חשבה לעצמה ג'ין. אין פלא שמוחו דועך וגופו מתייאש, ג'ין נאנחה בנואשות. היא כאן בלונדון, בירת אנגליה, אוכלת עם עשירי העיר ואביה שוכב אי שם באלבמה הרחוקה. ארתור היה חולה מאוד, ג'ין ידעה זאת אך עדיין את חייה המהוללים והמעושרים חיה בלונדון כי, בואו נודה באמת, אלבמה אינו המקום לעשירים. היא הרגישה איך אט אט דמעות עולות בעיניה ומזדנבות ברשעות על גבי פניה. רגשי האשם פלסו את דרכם אט אט אל ליבה כפי שהיה קורה מדי פעם, אך הפעם זה היה שונה. בפעמים הקודמות רגשי האשם היו כמעין כאבי ברכיים חולפים, מציק אך ניתן להתמודדות. עכשיו זה היה שונה. זה היה על סף המפחיד, כמו איום על המשך חייה, היא לא ידעה איך אבל היא הרגישה את האיום בליבה. הדלת צלצלה. היא פתחה אותה לרווחה ולפניה עמד בחור צנום ורזה. גבותיו היו עבותות פיו היה עב ונפוח, היה לו כרס קטנה והוא פוזל. היו מכנים אותו "חזיר" בשל מראו ואפילו ג'ין הייתה חוטאת בכך לפעמים. ידו רעדה במקצת כשהוא מסר לה את המכתב וידה רעד א=עוד יותר כשהיא פתחה אותו, עכשיו לא היה ספק, לא היה מקום לתיקון הכל נגמר, התפוגג. גיבורה,הוא… הוא… היא אפילו לא יכלה להגיד את המילה מפורשות, לא כרגע לפחות. היא התיישבה על הספה ועכשיו כבר הרגשות אשם מצאו להם פינה בליבה ולמרות שניסתה להסירם, הם נטעו שורשים וכנראה שהם יצמחו ויגדלו שם לעולמי עד.