מכתב לסבתא

סבתא,
אני מתפלאת שלא כתבתי לך עד עכשיו.
כנראה שלא ממש הייתי מוכנה להיפרד.
כבר עבר המון זמן, לא?
כמעט 5 שנים.
אני זוכרת את היום, שבו זה קרה. את זוכרת?
זה היה מוצאי כיפור. אמא נסעה אלייך כבר בצהריים.
אבא קרא לנו החוצה. ופניו היו כה רציניות.
ואז הוא אמר שסבתא מתה.
ככה, פשוט. אמירה של מילים. עם כלכך הרבה משמעות.
ואני, ילדה בכיתה ד', מה הבנתי מחיי אז?
כלום.
היום, אני מבינה.
אני מבינה, שכבר לא נראה את הים מחלון דירתך.
שלא נשב על השטיח ונשחק.
כבר לא נראה לך את הטרמפולינה בסקייפ.
כי את כבר לא פה.
אני כותבת לך את המכתב הזה, בידיעה שהוא לא יגיע אלייך.  שלא תזכי לקרוא אותו.
כי הלכת.
ככה סתם, הלכת.
והשארת אותנו, שבורים מאחור.
היית, ותמיד תהיי, גיבורה.
אני אוהבת אותך, גם כשאת לא פה.
תמיד אוהב.
נוחי על משכבך בשלום סבתא.
אזכור אותך תמיד.

באהבה אין סופית,
סיון.