מכתב לחברה טובה

אני זוכרת איך שפעם ישבנו על הספסל ונתנו לשמש לחמם אותנו
ודיברנו וצחקו ורצנו אחת אחרי השניה
וכשהגיע הזמן להפרד, לא יכולנו להפסיק לשניה לדבר, משכנו את הזמן הזה לנצח
כשעזבתי, נשארה בי את אותה התחושה החמימה והנעימה וידעתי שאראה אותך מחר
וככה עברו לנו השנים,
הנושאים שדיברנו עליהם הפכו להיות יותר כבדים,
סיפרת לי את הבעיות שלך עם המשפחה ואני סיפרתי לך את שלי,
ידעת שהיו לי בעיות והסתבכתי עם הרשויות,
אבל אחרי כל השנים גם את הבעיות הכי גדולות לא יכולתי לספר לך.
אחרי כל כך הרבה שנים, אני סוף סוף מבינה את הבעיות האמיתיות, את יודעת- כאלה שאני לא יכולה לספר.
וקשה לי להתמודד לבד. אני לא יכולה לעמוד מולם אבל אני מקווה שתביני שהחומה שעומדת בנינו עכשיו היא עוזרת לי יותר טוב מאוזן קשבת.
יום אחד יגיע ויהיה מישהו שיבין, אבל לצערי זאת לא תהיה את.
כי אני לא רוצה שתיהי עצובה בשבילי, בכלל לא. אני מקווה שהדבר היחיד שנזכור זה את העבר היפה שהיה לנו ביחד.
ויום אחד באמת יגיע, שאני אעזוב. זה יהיה כבגידה, כפרידה כואבת, אבל אני מקווה שתביני.