מכתב לאמא

"אמא היקרה.
זה כבר יום חמישי שאני פה בעזה, אני מתגעגע אלייך יותר מתמיד.
אתמול נכנסנו למנהרות, העלטה השחורה הקיפה אותנו ואני זוכר כמה פחדתי. נשמעו צעקות מן הכיוון השני, יריות התעופפו, חברים מתו לי בין הרגליים. ובאותו הרגע פחדתי יותר מתמיד.
המפקד צעק "תחזרו אחורה!" ואלו גם היו מילותיו האחרונות.

אני זוכר איך ראיתי אותו נופל, ליבי כאב, הוא היה כמו אבא בשבילי ואת יודעת כמה הייתי זקוק לאחד. אני זוכר שהרמתי אותו על גבי והמשכתי לרוץ, דמו נזל על פניי ודמי נזל על פניו, קרבות אמא זה לא משחק.
זה לא כמו המשחקי העמדת הפנים ששחקתי עם ניר, אמא תגידי לו מלחמות זה לא משחק.
המפקד זעק מכאב כשהנחתי אותו על אלונקת החובש, ירו ברגלו ובראשו, הוא לא דבר בזמן שחבשו אותו והוא לא דיבר גם כשקברו אותו.

אני זוכר את ניר, תמיד אמיץ כמו אריה, סובב את הבנות על האצבע הקטנה, את זוכרת?
את זוכרת איך צחק בארוחות שישי כשהייתי שופך את כוס היין המכובדת של אבא על השולחן?
את זוכרת איך התרגשנו כשלבש פעם ראשונה מדים? את זוכרת איך צהלנו כשהוא עבר את כל מבחני הטייס?
את זוכרת איך בכינו כשהוא נפל?

דמעות ודם של לוחמים נשפכים פה על הרצפה, האדמה זועקת אמא! כולם פה משחקים כאריות אך בלב מתים מגעגועים! כולם רוצים להגן עלינו, עליכם. אך לא תמיד מצליחים.
אני מניח שאני צריך לסיים, המפקד הרוויח לנו כמה דקות, עכשו יש עוד מנהרה לפוצץ, להרוויח עוד כמה שניות?

אמא, תניחי פרחים על הקבר שלי כשאפול? אל תשכחי אותי, אותו , את אבא.
אל תשכחי בסדר? אני לא רוצה למות בשכחה, אני רק רוצה שקט זה הכל.
אני אתגעגע אלייך ותמיד אשגיח עלייך.
להתראות אמא, אני אוהב אותך."