מכתב לאחי

אני זוכרת אותך יושב על הספסל בגינה. עם הלחם הטרי שקנית בכל יום. היית בוצע אותו בערך בשלישו. את החלק הקטן מכניס לכיס. "למזל", היית אומר. את החלק הגדול היית מחלק לחתיכות קטנות. שוות שוות. היית מכניס חתיכה לפיך, ואת הבאה בתור משליך ליונים. אני זוכרת את היונים מתאספות סביבך כאילו במן קסם. פתאום עשרות כנפיים נחתו על ידך. ושוב. חתיכה לפיך וחתיכה ליונים שכל כך אהבת. כך היית ממשיך עד שנאכלו כל החתיכות.
אני זוכרת שיום אחד המשכתי לעקוב אחריך גם אחרי שקמת מהספסל. התחבאתי מאחורי העצים שנגזמו רק לפני כמה שעות. הריח הטרי של העלים זכור לי כל כך.
והלכת לכיוון הכיכר. כמה מטרים לפני שהגעת אליו פנית אל הסמטה שהייתה שם. המשכתי לחפש מקומות מסתור בדרך בה הלכת וראיתי אותך ברחוב הקטן, מכניס את ידך אל הכיס ומושיט את שלישו של הלחם לבחור שישב שם. הוא היה מוזנח. הוא היה מלוכלך ומסכן. ואז הלכת משם.
פחדתי שתראה אותי אז רצתי הביתה בדרך העוקפת. דקות אחרי שנכנסתי, הגעת גם אתה. הגעת, חלצת את נעליך ונכנסת לחדר. כמו שהיית עושה בכל פעם שחזרת הביתה.
ברגע אחד הבית התמלא במוסיקה הקסומה שלך. בפינק פלויד שהושמעו במערכת הסטריאו שביקשת רק לפני שנה וקצת ליום ההולדת, משולבים עם ניגונך המשגע.
"ככה אני אוהב" ענית בכל פעם שמישהו שאל למה אתה מנגן יחד עם השיר המקורי.
עידו, אני יודעת שלא אהבת את החיים שלך. אני יודעת מה שעבר עליך.
אתה זוכר את הלבנה הרופפת שהייתה בעליית הגג? אני יודעת למה אתה מבוהל עכשיו. כן. אני יודעת. אני קראתי את הכל. אני מצטערת. פשוט יום אחד החלטתי לתקן אותה, זה היה בחופש ונזכרתי בה פתאום. וכשניגשתי אליה ושלחתי ידי להוציא אותה, התגלתה מולי המחברת שלך. לא יכולתי לעצור בעדי, עידו. אני קראתי הכל.
אני זוכרת את יום שישי השני בנובמבר. בדיוק חזרת ממשחק הכדורגל בשכונה. ירד גשם באותו יום. הגעת הביתה ונכנסת לחדר. הלכתי לסלון ונתקלתי בנעליים שלך. בנעליים החדשות שאמא קנתה לך לא מזמן. הן היו נקיות, עידו. ללא טיפת בוץ אחת. הלכתי משם.
בארוחת הערב אבא שאל אותך אם נהנית.
ענית שכן, שהיה נחמד.
אני שתקתי.
עידו, זה חזר על עצמו גם בשבוע שאחרי. ובשבוע שאחריו.
ואז הגיע החופש.
עליתי לעליית הגג וקראתי.
אני לא כועסת עליך, עידו. לעולם לא אכעס.
אני לא כועסת כי אם היית כאן, עידו, לא הייתי מבזבזת שנייה על כעס. כל מה שהייתי עושה היה לחבק אותך חזק ולומר שאני מבינה. ולומר שאני איתך.
קשה לי לדמיין אותך יושב על הספסל לבד, מביט בחבריך משחקים.
העובדה היחידה שבה אני מתנחמת היא שגם אתה לא רצית את חברתם.
וזה מקל על ליבי.
אולי היה זה בסדר מצדך. אולי אהבת את זה.
ובכל זאת, עידו, נשברת.
בכל זאת, מצאנו אותך מוטל על מיטתך כשקופסת כדורים ארורים נשפכת לידך.
ועשינו את מה שלא רצית שנעשה.
עידו, לא היה אדם מאושר ממני כשראיתי את עיניך נפקחות על מיטת בית החולים.
לא ציפיתי שתשמח. בדמיון שלי ראיתי אותך צועק, צורח. משליך חפצים לכל עבר.
חיכיתי לזה. הייתי מוכנה.
ועיניך נפקחו.
ואז היה שקט. דממה נוראית של המתנה.
וכל מה ששבר את השקט הזה היה הניצוץ הקטן שגלש מזווית עיניך. דמעה קטנטנה שסיכמה את כל תחושותיך.
עידו, לא ידעתי מה היה קורה לי אם היינו מגיעים דקות מאוחר יותר. מה היה קורה לי אם הייתי מאבדת אותך בשנייה ההיא.
בהתחלה, עוד כשרק הגענו לבית החולים, הייתי מוצפת דאגה, אך היא הייתה מהולה גם בהמון כעס. איך יכולת, עידו? איך יכולת לפגוע בנו ככה? לפגוע בי ככה? אני אוהבת אותך, עידו. איך לא חשבת עלי? איך השארת אותי לבד?
עידו, אני רוצה שתדע שלמרות כל זאת, אני סולחת לך. אני עדיין מנסה להבין, לא תמיד מצליחה, אבל חשוב לי שלא תרגיש אשם, כי אני סלחתי לך.
כשהשתחררת מהמקום האיום ההוא, שמח כל כך, לא החמצת שנייה. עזבת את התחושות שהביאו אותך לבצע את מה שעשית, וניצלת כל רגע.
כל היום הראשון, שבילינו בו יחד, הייתי מאושרת.
חזרנו הביתה, היית קורן משמחה.
ביום שלמחרת קמתי ורצתי אליך לחדר לראות אם אתה בסדר, ונגלית אל מול עיני, מזיל ריר ומדבר אל עצמך בשקט.
כך ישבתי והתבוננתי בך ישן עד שהתעוררת. ואז רצתי משם.
ביום השני לשחרור מבית החולים, ארבעה ימים אחרי מה שקרה, רצית ללכת לשבת על הספסל שלך בגינה. רצית להירגע אל מול היונים שכל כך אהבת.
ירדת למטה, עידו, לכיוון המאפיה שנמצאה מטרים ספורים מביתנו.
לעולם לא אשכח את הרעש הזה, עידו.
לעולם לא אשכח את חריקת הבלמים של מכונית נוסעת במהירות כה גבוהה.
לעולם לא אצליח להסיר מראשי את מה שראיתי.
לעולם לא אצליח לשכוח את הדם שלך על פינת המדרכה שתחמה את ביתנו.
לעולם לא אצליח, עידו, לעולם לא אצליח לשכוח דבר ממה שקרה באותם צהריים.
הרוח הקרירה של תחילת דצמבר מלווה בסירנות ובצווחות של אמא.

עידו, אני כותבת את המכתב הזה בשביל שתדע שאני מצטרפת אליך. אני יודעת שתכעס עלי כשניפגש. אבל אתה תסלח לי בסוף. כי אחרי הכל ככה זה. אחים סולחים אחד לשני.