מכתב התנצלות

אני טובעת.
ביום שישי בערב, כשהדממה כמעט ירדה והיקום נרפה, היינו בחדר שלך, אתה ישבת על המיטה וקראת ספר, ואני ישבתי על הרצפה, ליד הפטיפון שתקליט שקט ואיטי התנגן בו, והסתכלתי על דגי הזהב שלך, השניים הקטנים הסתובבו כאחוזי שיגעון בכלי הזכוכית הקטן, מתנגשים בדפנות כל פעם
אין דרך לצאת.
כל פעם שאני שותקת אתה שואל אם הכל בסדר, ואני תוהה אם איי פעם הייתי רועשת כי אם כן אני לא זוכרת ואני לא מבינה את הסיבה לדאגה שלך, וזה דיי מציק שכל פעם שאתה מנסה לטבוע מישהו שואל אותך אם אתה בסדר, כי הכן החלול והמסכן שלי לא מחזיק אותי גבוה מספיק לפעמים.
ביום שבת לא נרפתי, והסערה שנכבתה אתמול בלילה געשה אצלי בתוך הגוף, הרגשתי כאילו אני האקווריום של עצמי, מתנגשת בדפנות ולא מצליחה לצאת.
המטרה של המכתב היא להגיד סליחה, סליחה שלא נתתי לך לדאוג לי ושלא אמרתי שאני לא בסדר, סליחה שלא סיפרתי לך על הסערות והמחסומים.
כמו שאנשים יכולים להיחנק, דגים יכולים לטבוע
בבקשה ממך, תן לי לשקוע.