מכתב אחרון

זהו זה.
כבר לא אוכל לאהוב אותך יותר מאת עצמי,
ברגע שקול הירייה ישמע באוזניינו שמתו, כמו מוחנו, מהשנייה שבה הכל התחיל.
לא אשלח לך יותר מכתבי אהבה, ולא אקווה שתדעי שאני כאן קיים.
למרות שאני בספק לגבי ה"קיים".
אני לא אשתעשע ברעיון החתונה איתך, שבמילא ברור שלא אפשרי, ולא אגן עלייך כמו שכולם רוצים לעשות.

זהו זה,
אמא לא תצטרך להגיד לי כמה היא שונאת אותך.
כי היא תשנא את עצמה יותר.
ואבא לא יתלונן בפני המשפחה שמאז שאני מקדיש את חיי אלייך כבר לא שומעים ממני.
כשהם יבכו רק כשהעולם כבה לכמה שעות, כדי לא להדאיג את שאר הילדים, הם יחשבו שעשיתי טעות.
אך בכל זאת הייתי עושה זאת שוב.

זהו זה.
אני לא אצטרך יותר להתעצב בכל שעת מחשבה נקייה בגלל העובדה שלא אכפת לך ממני. היו לך הרבה בחורים קשוחים לפניי, וגם יהיו לך לא מעט אחריי.
ולא אצטרך להזכיר לעצמי שאפילו שאת לא מודעת לקיומי, אני קיים למענך. ושאני אוהב אותך בלי תנאי. אנשים לעולם לא יבינו למה.
האמת שגם אני לא.

זהו זה,
לא אשב יותר תחת השמיים האדישים מדי למתרחש תחתיהם, אקשיב לציפורים השלוות שלא מודעות לסבלנו, ואכתוב לך.
הירייה האחרונה בקרוב נשמעת. היא זאת שתפוצץ אותנו ותשים קץ למלחמה הזאת, שגונבת את תמימותנו כמו שהקיץ גונב את הפריחה, אך לא למלחמות הבאות.
אני עוצם את עיניי, מנסה להתרגל למציאות שבה כל מה שהייתי וכל מה שקיוויתי להיות יעלם כמו האכפתיות שלך.
ואני מוכן.

זהו זה.
היה נעים לכתוב אלייך,
מדינתי האהובה.