מכתבים לא גמורים

' אני יודע, אני יודע הכל, גם את מה שאת חושבת שאת מסתירה ממני ממש ממש טוב, אני יודע, אחרי הכל, אני מכיר אותך הכי טוב, כמעט יותר טוב מעצמך.
אני מרגיש שבזמן האחרון את מחליקה לי מבין האצבעות, כאילו משהו עובר עלייך ואת לא רוצה לספר לי. את מתחילה להתנהג מוזר, צוחקת פתאום גם כשלא אמרתי שום דבר מצחיק, מתרחקת מעט…
תביני, אני רוצה לעזור לך, אני רוצה להיות לצידך ולהקשיב לכל מה שאת אומרת, גם כשאת ממש לא רוצה איש לצידך.
אני מרגיש כאילו את מנסה יותר מידי, לוחצת על עצמך יותר מידי.
אני מבטיח, זה לא היה באשמתך! אני יודע שאת מאשימה את עצמך בפצעים שלי, בחתכים, אבל עשיתי זאת רק כדי להגן עלייך, כמו שאני אמור לעשות.
את לא צריכה להישאר לצידי יותר, אני יודע כמה אני מקשה עלייך לפעמים. את יכולה ללכת לאן שאת רוצה, רק תתני לי להתקרב…
את נעלמת לי! את נראת פתאום כל כך רחוקה, שאני כבר לא מבחין מי את יותר. את כבר לא קוראה את רגשותיי, לא רואה מעבר להבעת פניי.
אני יודע שאת עברת כמה מצבים קשים, שאת כמעט וגמרת על עצמך. אני יודע שממש שנייה לפני את מצאת מישהו ש- '
טיפות קרות נטפו על הדף. אני אפילו לא יודע מאיפה הן מגיעות. בחיים לא חשבתי שזה יהיה כל כך קשה לכתוב את המחשבות שלי על דף. אני מרגיש כל כך מבולבל! אני לא יודע מה לעשות.
זה התחיל לפני שבוע, בעצם, בתחילת השבוע. דיברנו בפלאפון במשך שעה ואז היא השתתקה. "אני הולכת לאן שהו," היא אמרה. "אני לא רוצה שתחפש אותי. אני רק רוצה להיות לבד כמה שעות, אני מבטיחה לחזור," וזהו, היא ניתקה. היא לא נתנה לי הזדמנות לדבר, לא להביע דעה, פשוט ככה.
ומה אני אמור לעשות עכשיו?! לאן אני אמור ללכת?
העט נשמט מידי ומצחי מונח על השולחן, סופג מעט מין הקרירות שלו. אני מרגיש כמו ילד קטן שנטשו אותו לבד באמצע מהומה.
מחיתי את הדמעות ולקחתי דף חדש.
'אני מרגיש לפעמים שאני מחזיק את היד שלך, אבל את עסוקה במחשבות על משהו אחר. "על מה את חושבת?" אני שואל את עצמי, אבל כמובן שמעולם לא שאלתי אותך.
אני חושב שעשיתי טעות שפיתחתי רגשות כלפייך. פתאום מתברר לי שזה דבר כל כך עמוק וחזק, שברגע שהוא נרפה מעט, הכל נסדק ונשבר לרסיסים, צורב בלב…
אני לא חושב שאני יכול להתרחק ממך, אני לא חושב שאני אצליח להחזיק את עצמי יותר. אני צריך אותך עכשיו, יותר מתמיד, אז למה את לא שם כמו שאני הייתי? '

אני מניח את הדפים בתוך תיבה מלאה במכתבים לא גמורים. אני לא חושב שאיי פעם אוכל לסיים אותם.
אני מנסה לתאר אותך במוחי, להיזכר בצליל קולך או בריח שערך, אך כל מה שנותר לי הוא רק זיכרון מטושטש.
התמונות שלך נמצאות בכל מקום, מנסות לשמר אותך, אבל אני יודע, עמוק בלב, שזה לא יעזור, זה לא יחזיר אותך.
זה לא ייתן לי מענה לרגשות.