מכתבים לאלוהים

"הוא לא יענה לך, את יודעת." הוא אומר לי, מתיישב על כיסא המחשב הנוסף שהיה בחדר. אני מתעלמת ממנו וממשיכה להקליד, ממלאה את דף הוורד הלבן במילים על גבי מילים עד שהוא נגמר, ואז פותחת דף נוסף.
"אני רציני, את כותבת לו כבר כמה, שנה שלמה? יותר? את עושה את זה כמעט כל יום ובאובססיות," הוא מקרב את הכיסא אליי ומשעין את סנטרו על כתפי. "אם הבחור לא עונה לך- את צריכה להפסיק." לרגע אני בטוחה שעיניו נעוצות בטרנס שבו ידיי שקועות. הוא וודאי תוהה לעצמו איך אפשר להקליד מהר כל כך מבלי להתבלבל.
"כשאני חושב על זה… למי את כותבת בכלל?" הוא שואל, ואני יכולה לשמוע כמות נכבדת של בלבול ועלבון בקולו, ובצדק. מעולם לא סיפרתי לו.
אני כותבת שורה נוספת ואז עוצרת כדי לענות לו. "לא, אתה פשוט לא תבין." אני כותבת מילה נוספת ואז עוצרת, משתהה.
"תנסי אותי." הוא אומר, ולרגע אחד מהיר אני רואה את המבט שעל פניו. הוא רציני.
לרגע אחד אני מתפתה להגיד לו שאלו שיעורי בית שקיבלנו במסגרת החלפת תלמידים, אך אני מוותרת כשאני חושבת על ההשוואה העלובה הזו באשר לנמען האמיתי.
"אתה תחשוב שאני משוגעת, ששום דבר טוב לא יצא מזה, שאני עלולה להתחרפן יום אחד. אתה לא תבין." אני מסתכלת על המסך, על כל המילים שכתבתי והזמן שהשקעתי בהם. זה לא לשווא, אני יודעת שזה לא לשווא. אני מאמינה בו, אני מאמינה שהוא יקרא אותם.
"מה את עושה?" הוא שואל אותי, כאילו שאם ישאל אותי את זה עכשיו השאלה תקבל משמעות אחרת.
הוא מציץ בקפידה במסך המחשב שמולי.
אני מסתובבת אחורה כדי לבחון את המבט שעל פניו בשנית, לעומק, ואז אני מסיטה את מבטי, שומטת את כתפיי באנחה.
"אני כותבת מכתבים לאלוהים."