מכשיר שמיעה

בגיל ארבעים קיבלתי מתנה – מכשיר שמיעה שנצמד לראש עם מגנט ומאפשר לשמוע את הצלילים והקולות…אבל מבפנים.
את החוץ שמעתי מצוין במשך ארבעים שנה, אפילו אמרו שיש לי שמיעה אבסולוטית, אבל בפנים? בשלושת העשורים הראשונים בכלל לא ידעתי שיש "בפנים", לקח לי כמה שנים נוספות כדי לגלות שהמקום הזה באמצע החזה הוא לא רק משאבה. אומרים שיש לו קול. איזה קול? אומרים שלא משנה מה אנו שומעים "בחוץ", כדאי לשמוע את ה"קול" הזה, לגלות מה קורה שם בפנים. אומרים גם שזה בריא מדי פעם להדליק את האור "בפנים" ממש כמו נורה בודדה שאנו מדליקים במרתף שלא ביקרנו בו הרבה מאד זמן. העניין הוא שהביקור במרתף בדרך כלל נגמר במציאת הרבה ג'אנק. בשביל זה "להאיר" את המרתף?
כשקיבלתי את המכשיר, הסתכלתי על הקופסא השחורה והמבריקה, הפכתי אותה, ליטפתי אותה והנחתי אותה בצד. לאחר כמה ימים עמוסים ורועשים במיוחד, התיישבתי על הספא, פתחתי את הקופסא, קראתי את ההוראות והרכבתי את המכשיר על ראשי. המגנט נצמד לחלק הקדמי של הראש בדיוק במקום שיש את הקרן אצל חד הקרן. בזהירות ובדריכות רבה לחצתי על כפתור ההפעלה. אולי אשמע את דפיקות הלב? את הדם הזורם בעורקים? אני מקשיבה, אבל כלום לא קורה – לא לב, לא זרימת הדם ואף לא הנשימה. אין אפילו דופק! דממה שחורה וחורקת אוזניים!
אכזבה עלתה בי כמו טמפרטורה במד החום, ושלחתי את שתי ידיי כדי להפטר מהמכשיר המטופש. אז נזכרתי שקראתי שיש כפתור נוסף המווסת את גובה הצליל.
ניסיון אחרון – התחלתי לסובב את הכפתור. פתאום נשמעו דפיקות חזקות, נדמה שמישהו מתדפק על דלת עץ ענקית בהיסטריה, הגברתי עוד קצת ושמעתי צרחות – אלו! אלו! תני לי לצאת!! תשחררי אותי כבר! די! תני לי לצאת!
החלשתי לחלוטין את המכשיר והסתכלתי מסביבי בתדהמה – "זה היה בפנים או בחוץ?". אבל בחוץ היה שקט כפרי משעמם. בידיים רועדות שוב הגברתי בהדרגה את צלילו של המכשיר, שוב דפיקות, צעקות: "תשחררי אותי! אני מתחננת! למה את כל כך חירשת?! למה יש לך את המכשיר?! תגבירי את הצליל! תקשיבי לי! אני כאן וזה לא יעזור לך שאת מתעלמת מקיומי, כי יגיע זמן ותצטרכי להתייחס אלי. אז אני אגיד לך משהו, גברת, כשנפגש, ואני מבטיחה לך שאנחנו נפגש בסוף, את תשמעי את כל מה שיש לי להגיד לך, אבל לא תוכלי לעשות כלום! ואדאג גם להפגיש אותך עם מה שהיית יכולה להיות!"
"מה שהייתי יכולה להיות…" מהדהד לי בראש בזמן שאני מכבה את המכשיר, מכניסה אותו חזרה לתוך הקופסא השחורה והמבריקה שלו ומניחה אותה בפינה הכי רחוקה בבית.
כמה ימים אני מסתובבת ומנסה להתעלם מקיומו של המכשיר. אני מסרבת אפילו לחשוב על מה ששמעתי. עדיף כך. מה זאת אומרת מה שהייתי יכולה להיות? לא, עדיף לא לחשוב.
אחרי ארבעה ימים נשברתי. ניגשתי שוב אל המכשיר, הוצאתי אותו מהקופסא, הרכבתי על הראש, שוב המגנט במקומו של הקרן אצל חד הקרן. לחצתי על הכפתור, בהדרגה הגברתי את הצליל.
שוב אותו הקול "אאא, תראו מי חזר אלינו?! ברוכים השבים. חכי, אל תכבי, אל תלכי, תקשיבי לי, בבקשה! אין מה להילחץ, זה סך הכל אני, חלק ממך שמחכה פה ומקווה שיום אחד תחזרי. ממה את מפחדת? האמת לקח לך זמן, אבל עזבי, מה שהיה – היה, עכשיו עידן חדש ביחסינו ואני מרגישה שזאת התחלה של ידידות מופלאה…חחח, אהבת את הסרט הזה נכון?
טוב, אין זמן לבזבז, קחי לך עט ונייר ותתחילי לכתוב…אני אגיד לך כבר מה, והעיקר, לא לפחד, לא לפחד כלל.