מכרות פחם

המעלית שקשקה וקרקשה כשעשתה את דרכה למטה. מכרות הפחם היו במרחק כמה קילומטרים מתחת לאדמה, והמעלית הישנה הזאת כבר התקשתה לעמוד בקצב. בתוך המעלית, חוץ ממני, היו עוד עשרה כורים חיוורים למראה, שהתכוננו לעשר שעות של עבודת פרך מתחת לאדמה. אורות המעלית הבהבו, כבו לכמה שניות, ואז חזרו לעבוד. ככל שירדנו עמוק יותר מתחת לאדמה נדמה היה שדברים נוספים משתבשים במעלית, והטמפרטורה עלתה ועלתה. הצפיפות בתוך המעלית הקטנה הכבידה עלינו יותר ויותר, וכשלבסוף נשמע קול הפעמון המבשר את הגעתנו למכרה מספר שלוש, נשמעו כמה קריאות הקלה. פתחתי בזריזות את שרשרת הכסף אשר שמשה כדלת, וקפצתי החוצה. בעקבותיי יצאו חמישה פועלים משופמים, אישה שפניה דמויות עכבר האוחזת בזרועו של גבר גבוהה ומקלוני,איש זקן אשר נתמך על ידי עלם צעיר ונאה, אשר נראה קצת יותר חזק וקצת פחות חיוור מהשאר.'פועל חדש' חשבתי בעודי מביטו בו. ולבסוף, נזהרים שלא להתקרב לאף אחד יותר מדי, יצאו שני ילדים קטנים ובהירי אור, בן ובת, שנראו בערך כבני תשע, אוחזים ידיים, ומבטים מסביב בעיניהם הגדולות. הם כנראה היו תאומים, כי חוץ מעיניהם(של הילד, כחולות בהירות ומימיות, ושל הילדה ירוקות, שנראו כמעט כאילו הן זוהרות)היו להם את אותן ידיים ארוכות ורזות, ברכיים בולטות, ושיער בהיר, שהיה כל כך מלוכלך שלא יכולתי לקבוע אם הוא בלונדיני במקור, או שצבעו האמיתי הוא בעצם חום.
מיד כשיצאנו החוצה, הואצנו להתחיל בעבודה. כעבור שלוש וחצי שעות של עבודה קשה, כשכל כך הרבה זיעה נוטפת מגופי שאני מרגישה כאילו אני מתקלחת ובמקלחת חמימה ודביקה במיוחד, הרשתי לעצמי לעצור להפסקת שתייה לפני שאתעלף. לקחתי את מנורת הבטיחות שלי, וצעדתי לעבר עמדת השתייה. לא הייתי היחידה. האישה העכברית שראיתי מקודם -שאחרי שלוש וחצי שעות עבודה, נראתה עוד יותר כמו עכבר ממקודם- כבר הייתה שם. היא מלאה את בקבוקה במים, כשבקבוק אחד עמד מלא לצידה. בדיוק כשעמדתי להעיר לה על כך, הבנתי את הסיבה לבקבוק הנוסף. האישה העכברית הסתכלה על הגבר הגבוהה שאחזה בזרועו קודם, וחייכה. הוא עמד במרחק של כחמישה עשר מטרים מעמדת המים, אז במקום לחייך, הוא נופף לה בידו תנועה גדולה ומוגזמת של שלום, מה שגרם לה לצחוק. הצליל המוזר הדהד במערה, שעד לפני רגע נשמעו בה אך ורק קולות הפגיעה של כלי עבודתנו על הקירות. שני הילדים, שעבדו בקרבת מקום כשבקבוק ריק מונח לידם, הפסיקו לעבוד והתבוננו לעבר האישה בסקרנות. גם הגבר הצעיר והנאה, החדש, הפסיק את עבודתו, וחייך. העכברית, שהבינה מה עשתה, השתתקה מיד. הילדים מיהרו לחזור לעבודה, אני נתתי לעצמי להתנשף בהקלה,תוהה אם ייקחו אותם לגרור את עגלות הפחם מאוחר יותר, ונראה היה שרק העובד החדש לא נראה מרוצה.
ואז זה קרה.
הרצפה החלה לרעוד. בקבוק המים שזה עתה גמרתי למלות נפל, והתרוקן עד החצי. עפר החל ליפול על ראשנו, ונפלנו על האדמה.רק כעבור דקה זה נגמר, וכעבור עוד אחת האפר התפזר דיו בשביל לחשוף את קיר האבנים שנוצר בינינו, לבין שאר הפועלים. בצד שלנו היו העכברית, הפועל החדש, שני הילדים, עוד שלושה פועלים אחרים, ואני. בצד השני של הקיר היו השלושה האחרים, והיציאה. ישבנו בשקט.
אם רק הייתי הולכת לקחת מים עוד כמה דקות…..
ואז נשמעו קולות דפיקה על הקיר, ואחריה צעקות "אלינור!! אלינור!!!!" האישה העכברית טלטלה את ראשה, הפילה אותי על הריצפה בעודה מזנקת לעבר הקיר, כשהיא צורחת בכל גרונה "בוב!! בוב!! בוב, בבקשה, עזור לי בוב!!" היא הגיעה אל הקיר, והתחילה לדפוק עליו, בעודה ממשיכה לקרוא בשמו של בוב, ולבכות. הבטתי סביב. נראה שאיש לא ידע מה לעשות. הסתכלתי על שני הילדים הקטנים, כשלהפתעתי הבן היה זה שבכה, והבת היא זו שניחמה אותו. אך פתאום הרגשתי את זה שוב, רעידות קטנות, קצת עפר…
הזזתי את קצוות שיערי החום מעיני, וצעקתי לעבר העכברית(איכשהו לא יכולתי לקרוא לה אלינור) "תפסיקי! את תהרגי את עצמך, ואת כולנו בדרך!" אבל לא נראה שהיא שמעה אותי. כאחוזת טירוף היא המשיכה לבכות ולצרוח עד שלבסוף, בקול רעם גדול, ערמה גדולה של אבנים נפלה עליה. היא השתתקה. גם בוב השתתק. הילדה הקטנה התנשפה, אחוזת אימה על גורלה של העכברית. ופתאום שאר התקרה קרסה עלינו, ונפלתי בחזרה לתוך החושך.