מכיוון שאני ציפור שירה

אוי איך אהבתי צפרות.
אני זוכרת לפני עשור. הייתי ילדה קטנה בת ארבע עשרה, אולי קטנה אולי גדולה?
בכל אופן הייתי ילדה שאוהבת צפרות. אהבתי את הנושא הזה בכל נשמתי, איך נהדרות הציפורים ההן על הענף.
הייתי מספרת לכולם איך יצאתי החוצה ורצתי בשדה הפרפרים לתוך היער לחפש ציפורים, והן היו שם, חיכו לי. ורק לי.
צילמתי אותן והשתוקקתי מכל ציוץ המבשר שמחה, אף אחד לא הבין.
לא היו לי חברות, הייתי ילדה המשתוקקת לכל דבר שנולד בעולם, לרחש מים ואפילו לבוץ אחר גשם.
כן, היו החיים נהדרים לפני כ-עשור, היו שקטים ומלווים בכל טוב.
אך בן רגע הגלגל התהפך, איני הייתי עוד אוהבת הצפרות. הייתי בוגרת ושכחתי מכל עניין הציפורים הזה שגרם לי לחשוב עליהן יומם וליל.
פעם כששאלו אותי 'את עדיין אוהבת את הציפורים שלך?'
לא עניתי. כי לא ידעתי אם הן היו הציפורים שלי או לא..
נהייתי יותר מחוברת לחבר'ה שהכרתי, הם לא אהבו צפרות.
ואני הייתי כמוהם, אמרתי שלא אהבתי צפרות. רציתי להיות כמוהם, מגניבים כאלה.
אבל אז נמאס. כעבור כשבעה חודשים שמעתי ציוץ בחלון. לא רציתי לפתוח את החלון, אבל השתוקקתי כל כך….
חיכתה לי ציפור קטנה ויפה מאד, הייתה זו ציפור שיר. מהאהובות עליי ביותר.
סגרתי במהירות את החלון בחדרי, נשענתי על הקיר. ידיי הזיעו והרגשתי מוזר מאד. היה לי קר, או חם?. איני זוכרת.
פתחתי את החלון לאחר כמה דקות בתקווה שהציפור אכן הלכה, אך אינה הלכה.
הושטתי את ידי, איני יודעת מדוע, הרגשתי להושיט לציפור החביבה יד. אינה הגיבה.
צפיתי בה עד שהיא הלכה…
מאותו היום התחלתי שוב את עניין הצפרות שלי, בגלל ציפור השיר הקטנה שביקרה בחלוני לפני שנים.