מכונת הכתיבה של שלג(סיפור עצוב)

היה הייתה בארץ רחוקה ילדה ושמה שלג. במלאות לה ששה-עשר אביבים, אביה קנה לה מתנה.
"מכונת כתיבה?!" היא צעקה בהתרגשות ופערה את עינייה.
"כן חמודה, מהיום תוכלי לכתוב את כל הסיפורים שלך." חייך אביה באדיבות וטפח על גבה.
היא העבירה בזהירות את מכונת הכתיבה מידיו החסונות אל ידיה השבריריות, ואז אחזה אותה בחיוך בשתי ידיה.
"נו, למה הינך מחכה?" קרץ לה אביה. "תבדקי אותה."
היא הנהנה בהתרגשות ודהרה כמו אדם קנטור אל הספה, התיישבה עליה ברגל אחת וקרעה את העטיפה בזריזות. חתיכות נייר צבעוני התעופפו לכל עבר, ולפתע היא נגלתה לעיניה. מכונת כתיבה יפיפייה. היא הביטה בחיוך בבואתה המשתקפת אליה מהעץ הממורק והמבריק, וצחוק של אושר נפלט מפיה.
בידיים רועדות היא ניגשה לכפתורי האותיות הצהובים, ומיששה אותם בעדינות מופרזת. היא גיששה בין האותיות, בחנה בדקדקנות כל פרט ופרט באותיות המודפסות על כפתורי העץ הצהובים הללו. היא עשתה זאת במשך כמה דקות בעודה עוצמת עיניים ומחייכת. היא לעולם לא תיארה לעצמה שתקבל מתנה נפלאה כל כך מאביה, והתענגה על כל שנייה מבורכת שניתנה לה להיות בקרבת החפץ הזה. לאחר כמה דקות היא פתחה את עינייה והורידה את ידיה בעדינות מהמקלדת. היא קמה מהספה ופנתה לחדר העבודה, שלפה נייר מחוספס שנח בראש ערימת ניירות זהים, וחזרה במהירות חזרה לספה. היא הכניסה את הנייר הדק אל המקום המיועד לו במכונת הכתיבה, ואצבעותיה גיששו בין אותיות המקלדת עד שמצאו את דרכן לאותיות הנכונות. לפתע אצבעותיה קיבלו חיים משל עצמן. הן התחילו לכתוב במרץ, לא פספסו אף אות או מילה. המילים פשוט זרמו בעוצמה מגופה הדקיק והתפרשו בהתאמה על הדף המחוספס ההוא. כעבור חצי שעה של כתיבה ממושכת, היא הורידה את ידיה מהמקלדת ופלטה אנחת הנאה.
–
"מתוקה," אמר אביה לפתע. היא הסתובבה בחדות לעברו, ועל פניה מבט מופתע.
"אל תדאגי, זה רק אני." הוא חייך וליטף את ראשה.
אך היא לא הוציאה אף שמץ של קול מגרונה, וחיכתה לדבריו של אביה. לבסוף הוא פלט את מילותיו.
"את כותבת כבר מהבוקר," ניסה להסביר ברוגע. "הגיע הזמן לנוח קצת."
"מה?" היא פערה את עיניה והסתכלה עליו במבט מאשים, כמו שמסתכלים על פושע.
"בואי נלך לישון, ותמשיכי מחר. מה את אומרת?" הוא אמר ברכות.
היא הרהרה בינה לבין עצמה למשך כמה שניות, ואחר מכן פלטה פיהוק. אביה הרים גבה, והיא הנהנה לעברו.
שלג התהלכה במסדרונות השוממים של האחוזה, ריקים מכל איש. בעבר, כאשר אמה עוד הייתה בן החיים, המקום היה שוקק חיים. אבל כיום רק אביה והיא שוכנים בו, ולא טורחים להזמין אורחים אף פעם. שלג נוטה להתאכזב מהשיפוט של אביה כלפי אנשים והסירוב שלו לארגן מסיבות, כמו שהייתה עושה אימה בזמנים עברו. אך עם השנים היא למדה לקבל זאת, והשלימה עם העובדה שבגלל אביה היא נערה בודדה. לאחר התהלכות מתמשכת במסדרונות העכורים, שלג הגיעה לחדרה. היא פתחה את הדלת, נשענה על השולחן הקטן שבצד החדר ופלטה אנחה. לאחר מכן היא פנתה להחליף לפיג'מה, ונשכבה לישון. מחשבות טורדניות על איך תסיים את הסיפור לא עזבו אותה עד חצות, ובחצות ודקה אחת, היא נרדמה מותשת על המצעים הרכים שעל מיטתה.
–
שלג פקחה את עינייה לקולם הערב של ציוצי הציפורים. היא חייכה, התמתחה קלות וקמה במהירות ממיטתה בכדי להקשיב לציוציהם הערבים של היצורים הזעירים, שדמו לקסומים בעינייה. היא הביטה עליהם במשך כחצי שעה במבט חולמני, עד שלפתע טריקה נשמעה בדלת. היא הסתובבה וראתה את אביה עומד בקצה השני של החדר. היא סימנה לו בידה להתקרב. הוא הגיע אליה ונשק לה נשיקת "בוקר טוב", ושלג הביטה עליו בחיוך.
"אני רואה שקמת במצב רוח מרומם הבוקר." אמר.
"כן," היא הסכימה. "יש לי רעיון איך לסיים את הסיפור שלי."
הוא הנהן בחיוך.
בשעות הצהריים שלג כבר הייתה באמצע מלאכת הכתיבה. אצבעותיה דילגו במהירות בין אות לאות במקלדת הכפתורים של מכונת הכתיבה, וזוויות פיה התמתחו לחיוך רחב. בעוד כרבע שעה היא צפויה לסיים את הסיפור שלה. היא הייתה בטוחה שרגע כה מאושר לעולם לא יחזור על עצמו בחייה, ולכן היא ניצלה כל שנייה מבורכת שניתנה לה לכתוב את הסיפור הזה. משרתות הגיחו מן המטבח פעם בכמה דקות והניחו מטעמים מענגים בשולחן הירקרק שניצב ליד הספה, אך שלג התעלמה מכל ההטרדות הללו והמשיכה במלאכתה. ולפתע זה קרה. אצבעה הדקיקה לחצה על האות האחרונה, והיא שלפה את הדף מהמכונה. היא הביטה בחיוך על הדף מלא האותיות השחורות שמעטרות אותו. היא רצה לחדרה של אביה בהתרגשות בכדי להראות לו את יצירתה החדשה. היא הגיעה לפתח הדלת, ולא טרחה לדפוק בה. היא פתחה את הדלת במהרה ונעצרה לפתע בחדות, מביטה בעיניים פעורות על אביה הגוסס על הרצפה.
"אבא!" היא צעקה ורכנה אל גופתו המוטלת ברשעות על הרצפה.
היא ניסתה לעזור לו לקום, אך הוא התנגד לה. דמעות החלו לעלות בעינייה.
"אבא! אבא!" היא המשיכה לקרוא לאביה ללא הרף, ניסתה להעירו מהבועה ששרר בה.
"מתוקה, מתוקה," הוא ניסה להרגיעה ברכות.
"מה?" היא פלטה בצער, ודמעה מלוחה זלגה על לחיה הורדרדה.
"אנשים," הוא פלט חלושות והשתעל, מנסה לסיים את המשפט. "אנשים באו לכאן."
"מה זאת אומרת?" פערה שלג את עינייה. "איזה אנשים?"
"אנחנו גרים בקומה ראשונה מתוקה," התחיל להסביר. "אנשים נכנסו לחדר שלי דרך החלון."
שלג לא הגיבה, היא רק פערה את עינייה וחיכתה להמשך דבריו.
"הם ירו בי," הוא השתעל.
"ירו בך?" זעמה שלג. "מי היה רוצה לעשות דבר כזה?!"
"מורדים," הוא אמר. "מורדים שמתנגדים לדעות שלי. אנשים כאלה מסוגלים לעשות הכול בשביל לכבות את אש להבתי."
"מה? אני לא מבינה על מה אתה מדבר." השיבה שלג בבלבול.
אביה לא ענה. היא ניערה אותו, וניסתה לקרוא לעזרה. אך לא היה כל עונה. דמעות עגלגלות פרצו מעינייה בזרם שוטף, ולפתע אביה פלט השתעלות. שלג חייכה בשמחה וניערה אותו שוב.
"אבא? אבא?" היא אמרה בניסיון לשמוע סימן חיים ממנו.
"אני בחיים, מתוקה." הוא אמר ברוגע. "בינתיים."
"מה?!" צעקה שלג. "אני לא מוכנה שזה ימשיך ככה! אני הולכת לחדר התרופות, למצוא תחבושת לפצע שלך!" היא צעקה וקמה במהירות מהרצפה, אך הוא אחז בחולצתה ועצר אותה.
"אין טעם." הוא הביט בה ביובש.
היא התיישבה על הרצפה בשנית.
"למה? צריכים לטפל בך!" היא דרשה.
"מתוקה, רק תקשיבי לי."
"כן?" היא שאלה בצער, מחכה להספד של אביה.
"סיימת את הסיפור שלך?" הוא ניסה לחייך.
"כן." היא ענתה בבלבול.
הוא הניח את ידו על כתפה, ונעץ מבט בעיניה הירוקות. היא בלעה את רוקה.
"תבטיחי לי-"
"כן?" היא קטעה אותו בחוסר סבלנות.
"תבטיחי לי שתשמרי עליו." אמר. "יום אחד את באמת תהפכי לסופרת דגולה, בדיוק כמו אימך שנחה על משכבה בשלום."
"אבל… אבל אבא. מה זה קשור עכשיו? חייבים לטפל בך!" היא צעקה בצער.
"רק תבטיחי לי, שלג!" הוא אחז בחוזקה בכתפה ונעץ מבט חודר יותר בעינייה.
היא הנהנה, ובאותו הרגע נשמתו כבר עלתה לשמיים. לשלג לקח מספר שניות להבין זאת, ואז היא התחילה לבכות. זרם שוטף של דמעות נטף מעינייה כמו ברז שלא נסגר. היא פרקה במשך שעות את יגונה על גופתו חסרת החיים של אביה. לפתע משרתת ניגשה לשלג והגישה לה ממחטת נייר. המשרתת התכופפה אליה.
"הוא ביקש שאמסור לך את זה." אמרה המשרתת והושיטה לשלג שרשרת לב מוזהבת.
"מה זה?" שאלה שלג בעודה מוחה דמעה מעינה האדומה.
"מזכרת ממנו," חייכה המשרתת בצער.
המשרתת סימנה לשלג לפתוח את תליון הלב שבמרכז השרשרת. שלג פתחה אותו, ועינייה שוב דמעו לפתע, למראה התמונה הדהויה שקיוותה לא לראות יותר לעולם.