מכוח התפילה – חלק ב'

עיניהם של הילדים בכיתה כאילו קפצו ממקומם כאשר ראו את הגולות החדשות שלי. הן היו נוצצות, יפות ובורקות, כל אחת בגודל וצבע שונה.
ילדים רבים כבר הציעו תמורתן גולות שונות, ואני, שלראשונה עמדתי במרכז סחר הגולות, הייתי לא פחות ולא יותר ממאושר.
…
החודש התחיל לעבור מהר מידי, כאשר בכל פעם גנבתי כסף מאבא בשביל עוד גולות. הייתי נוהג גם להסתרק בצורה הכי יפה שאני יכול, כדי שאנשים יאמינו בכיתה שאני באמת עשיר. לא ידעתי האם זה באמת משנה משהו, הכסף, אבל רק ידעתי שאם הם יגלו שזה לא נכון, הם יכעסו, כי שיקרתי. שיקרתי כמו טיפש.
וכמו שהתברר לי מאוחר יותר, השקר אוהב לגדול. זה הגיע כאשר התחילה עונת החוגים, בערך בחודש אוקטובר, כאשר הייתה חשיפה לחוגים.
כולנו התלהבנו כל כך מהרובוט ההוא שרקד בפנינו, ומהטייס שסיפר על החוג שבו מלמדים טיסה. כמו כולם, גם אני רציתי להשתתף בחוג הרובוטיקה, אך לצערי, כך התברר, כאשר חזרתי הביתה, מוכן לבקש מההורים את הבקשה, ראיתי את אמא ואבא ליד השולחן, שניהם עם הראש למטה.
"מה קרה?" אני זוכר ששאלתי.
"כלום." אמר לי אבי, קולו שבור כמו קיר זכוכית שעליו זרקו אבן.
"אבא, יש חוג רובוטיקה שאני רוצה ללכת אליו." התחלתי. "אתה מסכים?"
הבאתי לו את העלון, והוא עיין בו.
"אין לנו כסף לזה." אמר.
"אין?" שאלתי, מבולבל. איך?
"לך לחדר, חמודי, עשה את שיעורי הבית שלך." אמרה לי אמא, שעיניה נצצו כל כך, ולא הבנתי למה.
"בסדר." מלמלתי.
עליתי עם התיק שלי למעלה, לחדר.
למחרת, כבר הצליחו להציק לי עם העובדה שאני לא נרשמתי לחוג הרובוטיקה, ולא הבינו למה.
"ההורים אמרו שאי-אפשר." אמרתי.
"למה?" שאל אחד הילדים, זה שהיה הראשון לשאול אותי האם אני עשיר.
"כיוון שאין לנו מספיק כסף." אמרתי.
"איך?" שאלה ילדה אחרת, עם צמות. "אתה לא עשיר?"
"לא." עניתי, ואני ציפיתי שכולם יצחקו עלי.
"אז למה שיקרת?" שאל ילד אחר.
לא ידעתי מה לעשות, אז ברחתי משם, לשירותים.
התיישבתי על הרצפה בקצה, במקום מחבוא, ובכיתי.
בכיתי את הנשמה שלי, יודע כשאחזור, כולם כבר יצחקו עלי.
והפה שלי זז מעצמו בתפילה נואשת לעבר משהו בעולם, איזשהו כוח, לא משנה איזה, העיקר שיעזור לי. שלא יצחקו עלי. שלא ילעגו לי.
הפעמון צלצל, והחיים הכריחו אותי לקום וללכת לכיסא בכיתה.
מאז אותו יום לא שמעתי ולו צחוק אחד עלי.
תגידו מה שתגידו, צירוף מקרים, ילדים גדולים, ואתם יודעים מה? בדרך כלל גם אני הייתי אומר דברים כאלו, אבל במקרה הזה, דווקא בו, הייתי מעז להגיד שזה נולד מכוח התפילה.