מכאן כבר אין דרך חזרה

עיניים כחולות שממש שואבות אליהן את הכול.
יש סערה, ציקלון ורוח חזקה בשמיים,
זה כחול יותר ממימיו העמוקים של הים.
אני רואה את הציקלון שואב עצי דקל חסרי אונים,
עליהם מתעופפים ונושרים והם נזרקים אל תוך המערבולת האין סופית.
אני רואה מכונית אדומה מצפצפת בקולניות ואורותיה מהבהבים לאות עזרה.
אני רואה רסיסי אדמה לחה חומה מתמזגים עם האוויר הצונן.
יש ריח של הגשם הראשון.
ריח קסום.
ואז, כשהסופה נגמרת.
הרוחות שוקטות.
הציקלון שקט ורגע.
הסערה כמו נסגרת אל תוך עצמה וחוזרת אל מקומה..
שלווה ושלמה עם עצמה.
אט אט דועכת היא אל תוך עינו של הנער הצעיר.
עולם ומלואו נחרב בגלל עיניו הכחולות.
תכולות כשמיים חיוורים שאותם מקשטים עננים צחורים כשלג. רכים כצמר גפן מתקתק שמעקצץ בעונג על לשון האדם.
הרוח שסובבה את עצמה, אינה אלא חוזרת לעינו של הנער וזה קם ומתיישב.
לא מודע למתת כישרונו המופלא.
מבולבל הוא.
כול מצמוץ זעיר של עיניו המהפנטות, הורס עולמות שלמים.
הן כול כך יפות….
הן שואבות אות לתוכן ולעולם לא מחזירות.
על זה ניתן לומר: "מכאן, כבר אין דרך חזרה"