מי שהיא רצתה להיות
היא, הילדה עם המשקפיים. זאת שמתלבשת מזעזע. עם המבט החודר. הביישנית הזאת שנראית כאילו היא חושבת שהיא מיותרת.
שמנסה להעלים את עצמה כל פעם שהיא בכלל מעיזה לצאת מהבית.
שהיא יהודיה דתיה. עם חצאיות ארוכות.
זאת שהיא רק טובה בלימודים וחוץ מזה היא אפס מבחינת אנשים.
זאת שאין לה חברים או מישהו שאכפת לו ממנה.
היא, עומדת מולי ואני מרגישה כמו אני מביטה באדם אחר.
היא כבר לא מנסה להעלים את עצמה.
היא קיימת. והיא מי שהיא רוצה להיות.
הגב שלה זקוף. היא נראית עצבנית וממש לא מחייכת ברוגע שקרי כמו תמיד. באותו רוגע שמסתיר את הכאב בצורה לא מוצלחת.
החצאית השחורה הארוכה שלה נעלמה, ואת מקומה תפס ג׳ינס קצר מהמם, מהסוג שבחיים לא העזה ללבוש.
האיפור חזק, אך לא כבד מידי הלם אותה והשווה לה מראה בוגר.
עגילי צלב על אוזניה. אני המומה לגמרי.
ולה לא אכפת. כבר לא אכפת לה. כי היא מרגישה טוב עם עצמה. כי היא מי שהיא רוצה להיות.
ואני חולמת להיות היא. אפילו כמו שהייתה מי שלא רצתה להיות, כי האופי נשאר אותו הדבר. רק עכשיו הוא יצא החוצה.
תגובות (2)
רעיון מקסים, במיוחד אם הוא מבוסס על חוויה אישית (מניחה שכן). חוץ מזה, תעברי קצת על הקטע, יש לך כמה שגיאות, ואולי גם תשקלי שימוש במונחים שיעצימו את התחושות :)
אהבתי את הקטע :)