מי רוצה לשתוק לבד?

מי רוצה לשתוק לבד?
זה מה ששאלת אותי אז, לפני זמן כה רב, בחיים שאיני יכולה להחשיב כחיי. הייתי אז מישהי שונה – אז עוד חשבתי שהשתיקה היא בחירה מודעת, שהשתיקה היא הבחירה הנכונה.
שאלת אותי מי רוצה לשתוק לבד, ואני רק השבתי בחיוך מתוק ובלי להוציא מילה. לא רציתי לשבור את השתיקה.
אז התישבת לידי, שותק גם כן, והתבוננת בשקיעה. לעולם לא אוכל לדעת מה עבר בראשך באותו הלילה, באותה השקיעה, כמו שאתה לעולם לא תוכל לדעת מה עבר בראשי. למען האמת, גם אני לא בטוחה.
ישבנו ביחד, שותקים, ונתנו לדממה למלא את החלל שהיעדר המילים הותיר. בניגוד לאנשים רבים, נראה היה שגם לך אין בעיה עם השקט הזה, שלעיתים צרם באזנם של אחרים.
אני נעצתי עיניים בשקיעה, ואתה נעצת את עינייך בי, והשקיעה נעצה את מבטה בנו ובכל שאר העולם.
ככה עבר הזמן, נמשך ונמתח – ואף אחד מאיתנו לא חש צורך לדבר. לא שאלת אותי מה שלומי, ואני לא עניתי לך תשובה שקרית מלווה בחיוך מזויף. לא שאלתי אותך מה קורה עם אחותך, ואתה לא ענית שמצבה משתפר למרות שברור היה שהיא לא תחזיק מעמד עוד הרבה זמן. פשוט שתקנו, ונתנו לדממה להתמלא בדברים שלא העזנו לומר.
לבסוף, כשהחושך ירד על העולם והשתיקה נעשתה עצובה להפליא, הנחת את ידך בידי. ואני בכיתי לתוך החושך, לתוך הדממה הנפלאה שנדמה כי קוננה על אור ואושר שהלכו ולא ישובו, לתוך הנשמה שלך. והרוח לחשה אלי את תשובתך, שאמרת מבלי להוציא הגה מפיך, ולחשתי אותה אליך בחזרה. וככה ניהלנו שיחה שלמה בדממה, אני עם דמעותי ואתה עם העצב השקט שלך, שחדר לכל מקום ומילא את חזי בקור. וכשהכוכב הראשון זרח התעודדנו שנינו, כי מעולם לא היה דבר מה דומם ויפייפה כמו הכוכבים. והם נצצו בעוז, בקור ובכאב מעומעם, בניכור מרוחק, ומילאו אותנו בתקוות חסרות פשר, במשאלות לחיים טובים יותר. והירח עלה, והלילה עבר, והתנחמנו שנינו בעזרת כאב לא שלנו, בעזרת הדממה, שנדמתה כעת לשמיכה שכיסתה וחיממה אותנו.
וכשהשחר הפציע, דוקר את השמיים בצהוב חיוור, הבנו שהכל נגמר. ואתה חייכת לעברי חיוך עצוב, ואני השבתי בעזרת מבט שאמר את כל שיכולתי לרצות באותו הרגע.
ואז אתה עזבת, השארת אותי לשתוק לבד, להתנחם בדממה שכבר לא עטפה אותי כמקודם.
אתה עזבת ולא חזרת, כי אחותך הדרדרה במהירות. ואז גם אתה התחלת להידרדר, ובסופו של דבר באמת השארת אותי לשתוק לבד – השארת אותי נתונה לחסדי הדממה, שכבר לא אהבתי כפי שאהבתי כשאתה היית לצידי. עזבת אותי להרהר בשאלה ששאלת, להרהר במהות השתיקה, בדרך בה חיברה אותנו. עזבת אותי להרהר בדברים שאסור להרהר עליהם, גם לא בקול.
והיום אני עדיין יושבת ושותקת, נותנת לדממה החודרת, הפוצעת, לעטוף אותי מכל כיוון בשמיכה שכולה עצב צרוף וגעגוע טהור. אני שותקת ומתבוננת בזריחות ובשתיקות מעל הקבר שלך, שמאפשר לי לבכות בדממה.