מי מפחד מהמוות?

ירון שנא את העבודה שלו. זאת אומרת, הוא אהב את העבודה שלו. ירון גם פחד למות.
הוא עבד בסניף הדואר העירוני, מדביק בולים על גבי מעטפות, מדבר בטלפון עם לקוחות עצבניים שלא קיבלו את החבילות שהזמינו באינטרנט. ירון היה נכנס בדלתות הזכוכית המלוכלכות חמישה ימים בשבוע בשעה שמונה בבוקר. אז הוא נהג לברך לשלום את שאולה, קשישה ערירית שהתקשתה לקרוא את הכתוב על גבי המעטפות. ירון נאלץ להיחלץ לעזרתה מספר לא מבוטל של פעמים, נוכח אימהות צעירות שדרשו לקבל באופן מידי את העגלה שהזמינו, או בני נוער שהתקשו להבין איך רישיון הנהיגה שלהם עוד לא הגיע לסניף.
לאחר מכן, היא אומר שלום לסעיד, המנקה כהה-העור. לא היה מדובר בברכת שלום מילולית, כמו עם שאולה, אלא במין הנהון מבויש. ירון מעולם לא החליף ולו מילה אחת עם סעיד, ועל שמו שמע רק מאלבר, בחור צרפתי שעלה בגיל שלוש לארץ וטרם נפטר מהמבטא הכבד. ירון נהג להתווכח עם שאולה בהפסקות הצהריים, שמא בשמו יש ט' בסוף, והצרפתי הצעיר בסך הכל משמיט אותה בשל המבטא. המחלוקת יושבה כאשר ירון העלה בדעתו להסתכל על תג העובד של אלבר, ומאז אין זה יותר נושא השיח בינו ובין שאולה.
כאשר סיים להתוודע לכל עובדי הסניף, היה מתיישב מאחורי הדלפק ומביט על שעון המחוגים, אשר היה תלוי מעל הכניסה. שמונה ושתי דקות. בימים בהם שאולה רצתה לציין כי נפגשה עם גבר, דווקא נחמד, הייתה מתארכת השיחה מעט וירון היה מתיישב בשמונה ושלוש דקות, או אפילו ארבע. כעת, נותרו לא קצת פחות משלושה שעות של עבודה, עד אשר יצא להפסקת צהריים בת ארבעים-וחמש דקות. הוא נהג להדליק סיגרה נוספת לקראת סוף ההפסקה, וכך היה מושך חמש דקות נוספות. הדבר הותיר לו ארבע שעות ועשר דקות של עבודה, עד אשר לקח את דבריו והחל לצעוד לביתו, במרחק שבע דקות הליכה מהסניף.
לקראת חגיגות יום ההולדת השלושים-ושלושה של ירון, נתחוור לו כי הוא עובד כבר חמש שנים בסניף הדואר. הדבר העלה זיכרונות מהאוניברסיטה, מהטיול בהודו ומלבנון השנייה. כמו בכל שנה, שאולה ארגנה אירוע צנועה בזמן הפסקת הצהריים, עם עוגת שוקולד נוראית ובלון. היא קנתה לו שובר למספר חנויות בקניון, בשילוב איחולים להמשך. משהו על מציאת אהבה והגשמת חלומות. אלבר קנה לו קולפן בצבא אדום וסעיד הסתפק באמירת "מזל-טוב", עם דגש מוגזם על ה-ל'.
בתום ההפסקה, כאשר חזרו לסניף, ירון התחיל לבכות. לא מהתרגשות, הפעם אפילו לא בשל זיכרונות מלבנון – ירון שנא להיות בן שלושים-שלוש. שאולה ידעה את זה, גם היא שנאה להיות בת שבעים-ושמונה. לכן היא התחילה לדבר עם ירון על כך שמדובר בגיל צעיר מאוד, ועל כך שכל החיים לפניו. אך העתיד היה נושא רגיש עבור ירון, והוא התחיל לבכות אפילו חזק יותר. שאולה דיברה על התואר בהנדסת-החשמל שבבעלותו, ועל כך שהיא מכירה מישהי בשם רונית, שיכולה לסדר לו עבודה בחברת הייטק. ירון הניד בראשו לשלילה. הוא שנא את העבודה בסניף הדואר, ולכן הוא אהב אותה. כל יום הרגיש כמו נצח, אך זה היה סוד קסמו של הסניף – הזמן מזדחל כאן לאיטו.
הוא נזכר כיצד נהג לפזר את האמרה "עוד לא נולד המניאק שיעצור את הזמן" לכל עבר, כאשר היה בן עשרים ואחת. איזה משפט נורא, חשב. הוא ניסח בראשו משפט חדש, טוב יותר – "עוד לא נולד הגואל שיעצור את הזמן".