מי את איילה

מי את, איילה?

יצאתי לריצה כמו בכל ערב אחרי סיום מהדורת החדשות, דעתי עדיין מוסחת מהידיעות על אנס ורוצח סדרתי שנתפס בשכונה הבוקר. זה לא הוגן שהרחובות לא בטוחים, שאיזשהו פסיכופט יטיל את אימתו על הציבור. מצד אחד אני חוששת אך מצד שני גם מתקוממת. אני לא מוכנה להיות בובה על חוט, לא מוכנה שהחיים יקשרו אותי ברצועה ויגררו אותי אחריהם, להיכנע לחיים בצל הפחד. אולי אלמד קרב מגע או אתנדב במשטרה? אחשוב על משהו אחרי הריצה. מה שבטוח שאני לא משנה מהרגלי בגלל חוסר ביטחון רגעי.
הירח זרח והרחוב היה אפוף צללים מלווים באוושת צמרות העצים. התחלתי לרוץ, נזהרת לא להיתקל בשורש בולט מעל המדרכה. הסתובבתי לאחור בפתאומיות כששמעתי מאחורי צעדים ונשיפות ונעלי הריצה החדשות שלי החליקו. ראיתי את עצמי בהילוך איטי מנסה לשמור על שיווי משקלי והשטתי ידי קדימה כדי לבלום את נפילתי, אך באותו הרגע הסתחררתי והכל החשיך סביבי. פנסי הרחוב לא דלקו והירח לא זרח. חושך מוחלט, בקושי ראיתי היכן דורכות רגלי. מה קורה פה? יכול להיות שאיבדתי את ההכרה ואני שרויה בתוך חלום? לא נראה לי. המעט שראיתי בחשיכה נראה לי די מציאותי. בובי רחרח פה ושם והתקדם במהירות. פתאום הוא נדרך, זקף אוזניו והתחיל לרוץ קדימה.
"בובי! עצור!" צעקתי באימה, אבל הוא המשיך לדהור קדימה כשאני בעקבותיו, אוחזת ברצועה.

1
התעוררתי עייפה וצמאה, כאילו רצתי מרתון כל הלילה. כבר שמונה וחצי. אני חייבת למהר לקום כדי להספיק להגיע לתדרוך של המשטרה שנקבע לשעה עשר. פקד בן-דויד כמעט תמיד מאחר, אבל זה בגלל שהחקירות שעליהן הוא ממונה מורכבות ופרטים חדשים שמתגלים שואבים אותו לתוך החקירה. אני מתארגנת במהירות, לובשת חולצה אוורירית ומכנסי ג'ינס צמודים ונועלת את נעלי הספורט החדשות שקניתי ברגע של חולשה לפני יומיים. נעלי ריצה מהדגם החדיש ביותר של נייקי בצבע אפור עם פסים אדומים וצהובים זוהרים. מין תשוקה אחזה בי לקנות נעלי מותרות בתשע מאות שקלים, סכום שאינו בהישג ידי ככתבת פלילית מתחילה. סיגלתי לעצמי חיי צניעות שמאפשרים לי להתקיים בדוחק ממשכורתי הדלה. טוב, אין לי זמן עכשיו לרחמים עצמיים. אני שותה כוס מים ואורזת בשקית ניילון ירוקה שתי פרוסות לחם , קפואות עדיין, ויוצאת.
בחוץ השמש זורחת ומסנוורת ואני מרכיבה משקפי שמש והולכת במהירות לעבר מכוניתי המרוטה. על המדרכה ממול עומד שכן שאיני יודעת את שמו, למרות שהוא עומד שם ומביט בי כך בכל יום. הוא נראה כבן גילי, גבוה, ושריריו ניכרים מבעד לחולצתו. הייתי מוצאת אותו כמושך, אלמלא מבטו החודר שמעביר בי רעד, לא במובן מיני, להיפך. עיניו בצבע תכלת ממש בהיר והוא תמיד נועץ בי את מבטו הקר כששפתיו נמתחות לקו דק שמשווה לו מראה מאיים. טוב שאינו יכול לזהות את תחושותי כלפיו מבעד למשקפי השמש הכהים שלי. הוא מתגורר בבית חד קומתי ישן שחולק לשניים. חלקו השמאלי מטופח, צבוע בלבן ולפניו גינה ירוקה ופורחת, והצד הימני נטוש ומוזנח ומוקף שדה בור מלא קוצים יבשים. אני נכנסת לרכב ונוסעת, מודעת למבט הקפוא שמלווה אותי בדרכי.
אני מגיעה בדיוק בעשר וחונה במהירות, לוקחת את התיק יוצאת מהרכב בחיפזון ורצה לכוון הכניסה לאולם התדרוכים של המשטרה. בהיסח הדעת הסרתי את משקפי השמש והכנסתי אותם לתיק. הייתי כל כך שקועה במחשבותי שלא שמתי לב לפקד בן-דויד שהגיע משמאלי והתנגשתי בו. נרתיק המשקפיים והשקית עם ארוחת הבוקר שלי שהייתה עדיין קפואה למחצה עפו מתוך התיק ונחתו לרגליו, ומייד הרגשתי איך סומק עז מציף את פני. פקד בן-דויד הפנה את מבטו אל השביל, באיטיות בחן את הפריטים שנפלו, את נעלי הספורט הזורחות שלי והמשיך מעלה באיטיות, עד שהביט עמוק לתוך עיני. הפעם הצטערתי שהורדתי את משקפי השמש ואין כל מסווה שאוכל להסתתר מאחוריו.
"את בסדר?" שאל הפקד ואחז במרפקי כדי שלא אפול.
"סס.. סליחה.." גימגמתי, "אני מצטערת, מיהרתי לתדרוך…"
"זה בסדר." הוא אמר, עדין מביט בי, ורכן להרים את הפריטים שנפלו על השביל. חיוך קטן עלה על שפתיו כשהגיש לי את שקית הלחם. "אני מקוה שלא נפגעת."
"לא, הכל בסדר. אני בסדר… אתה פקד בן-דויד? אפשר לקבל מך ראיון אישי על המקרה של היעלמות שירה מור?" העזתי פתאום, "אני עורכת כתבה מקיפה על המקרה ועל התקדמות החקירה והייתי רוצה להוסיף גם פרטים על החוקרים ועל עבודת המשטרה… אני איילה" והושטתי את ידי לעבר הפקד וחייכתי. פני עדיין היו סמוקות לגמרי. מה עובר עלי? מה הפטפטת הזאת שנפלה עלי?
פקד בן-דויד אחז בידי המושטת ונראה משועשע "אני אגיד לך מה, איילה, לא נראה לי פייר לתת לך ראיון בלעדי באמצע החקירה כאשר שאר העיתונאים שיושבים באולם מחכים למידע, אבל אני רואה שאת צריכה לאכול, אז בואי נסכם על ארוחת בוקר מחר בשמונה? במסעדה הסמוכה פה מימין," הבחנתי בכף ידו הגדולה כשהצביע לעבר המסעדה, "אני מקווה שאת לא מתנגדת לאוכל מגוון יותר מלחם קפוא." איזה בושה! אם היה ניתן הייתי מסמיקה עוד קצת. "תתחדשי על הנעליים." הוא חייך ופנה ונכנס לאולם.
התדרוך היה קצר וענייני. ישבתי מאחור בקצה האולם מאחורי עיתונאים שהיו מוכרים לי מעבודתי בתחום. פקד בן-דויד דיווח על שירה מור שנעלמה לפני שבוע ממקום עבודתה כמדריכת ספורט. רשמתי את פרטי הדו"ח לפיו שירה נראתה לאחרונה יוצאת לריצת לילה, על ידי שכן שיצא להוליך את כלבו. בידי המשטרה פריטים שנמצאו זרוקים, שככל הנראה שייכים לה, ויש חשש לחייה. שאלות הכתבים על איזה פריטים מדובר והיכן הם נמצאו לא נענו והוטל איפול על פרטי החקירה.
כל שאר היום ביליתי במשרד בתחקיר מעמיק על פקד בן-דויד ומחלקת החקירות שבראשותו כדי להיות מוכנה לפגישה מחר. בכל פעם שנזכרתי בו הרגשתי שאני שוב מתחילה להסמיק כמו נערה מתבגרת. לא היה ברור לי אם הוא התכוון לראיון או לסוג של דייט. לא הייתי מתנגדת לקשר כלשהו עם הפקד. אני חייבת להודות בפני עצמי שמאז שסיימתי את לימודי חיי החברה שלי שואפים לאפס ולא אתנגד להיכרות יותר מעמיקה עמו.
2.
הלילה אפל כמו אתמול. קצה ירח מבצבץ בשמים, אך עדיין לא מספיק כדי להאיר את הרחוב ללא אורות הפנסים. מוזר, בבית המוזנח שממול נראה אור רפה בחלון ודמות מטושטשת שהזכירה לי את שירה מור הופיעה בו ושוב נעלמה. איך זה יכול להיות? כבר שנים שהבית לא ראוי למגורים. בובי הזדקף וזקר את אוזניו. אוי לא ! לא שוב! לא הספקתי לצעוק "בובי לא!" והוא יצא בריצה, הפעם לכיוון הבית הנטוש. אני בעקבותיו אוחזת חזק ברצועה ורצה אחריו במהירות, מתנשפת ומקווה לא להיתקל במשהו בעלטה וליפול, אך נעלי לא אחזו היטב מעל ערמת מחטי אורן יבשות, ושוב החלקתי והשתטחתי על הקרקע. באותו הרגע תפסו אותי ידיים חסונות ולפתו את גרוני. התאמצתי לנשום ולזהות את תוקפי בחושך הגובר והצטמררתי למראה העינים הבורקות שהופיעו מולי.
גם הבוקר התעוררתי מותשת, אפילו יותר מאתמול, אבל אני מרגישה כאילו אני עדיין שרוייה בחלום. הם זו מציאות או דמיון? כל גופי כאב ועל ברכי היה שפשוף שלא זכרתי מאתמול, אבל אני חייבת להתאושש. אין מצב שאני מוותרת על הפגישה עם הפקד. תוך דקות הייתי מוכנה ויצאתי אל הרחוב. השכן מהבית ממול הוליך את כלבו כרגיל והביט בי נכנסת אל תוך הרכב. הגעתי אל המסעדה בדיוק בשמונה. פקד בן-דויד כבר חיכה לי, ועל השולחן ארוחת בוקר זוגית מפוארת. הוא הביט בי בעיניו היפות ושבה אותי בתוכן. בכל בוקר אני שותה רק כוס מים ומייד ממהרת לצאת מהבית, אבל בחברתו התענגתי על הארוחה המפנקת. סלט קצוץ דק ריחני, ביצים עשויות בדיוק במידה ולחם כפרי טרי. הפקד, שהתברר ששמו הפרטי הוא דני, היה חביב ונינוח, הוא התרווח על כסאו ולגם לאט מהקפה שלפניו.
"אפשר לפתות אותך להדליף כמה פרטים מהחקירה?" שאלתי בתמימות, לאחר שהתמקמתי מולו ומלאתי את צלחתי.
דני צחק לעברי, "את חמודה, אבל לא, אני לא יכול. כשתסתיים החקירה אני מבטיח שתהיי הראשונה לקבל ראיון אישי"
"העבודה חשובה לך? מה ממריץ אותך לרדוף אחרי הפושעים?"
השאלה הזאת פגעה בול. ראיתי בעיניו שתשובתו תהיה האמת האבסולוטית שלו.
"אני פשוט לא מסכים! לא מסכים שאוסף של חולירות, בני-זונות, חוליגנים וגנגסטרים יעשו כרצונם ויפגעו באנשים תמימים. למה לגנוב? למה לרצוח? זה לא נתפס באיזה קלות מאבדים צלם אנוש ומאמללים אחרים. אני מוכן להקדיש את כל מה שיש לי כדי לוודא שהרחובות יהיו שקטים ובטוחים. ככה זה צריך להיות."
וואו, הוא תפס אותי לא מוכנה. הרגשתי את החוזק שלו, אדם שהולך עם האמת הפנימית שלו עד הסוף.
"ומה איתך? מי זאת איילה? אני מרגיש שאת מלאת ניגודים. רגע אחד את סהרורית ונתקלת בקירות ורגע אחר את אסרטיבית וממוקדת, פעם את מרעיבה את עצמך עם לחם יבש ופעם משקיעה בנעלי יוקרה. מי את באמת?"
מה יכולתי לענות לו? שגם אני מאמינה באמת שלו? שגם אני אוציא את האמת לאור ואלחם ברעים? שאני פוחדת? שאני בודדה? שהוא מוצא חן בעיני? מי אני בכלל? הוא צודק. אני מלאת ניגודים ואין לי תשובה. עצמתי לרגע את עיני וכשפקחתי אותן מבטו היה שקוע בחזה שלי. לזה הייתה לי תשובה ברורה. לא. אני לא אחת כזאת שהחזה שלה הולך לפניה. טלפון דחוף מהמפקדה הציל אותי מלענות לו ודני היה חייב לברוח. הוא השאיר אותי תוהה אם תהייה לנו אי פעם פגישה נוספת. למרות הארוחה הדשנה, ואולי בגללה, ראשי עדיין כאב והייתי ממש עייפה. ידי לא הייתה כל כך יציבה וכשהרמתי את הכוס ללגימה אחרונה המים הרטיבו את פני. כשיצאתי מהמסעדה דהרה ברחוב ניידת משטרה ובתוכה פקד דני בן-דויד, משמיעה סירנה מייללת.

3.
היללות ליד אוזני עדיין נשמעו כשהתעוררתי לאט, ראשי סחרחר וכואב.
"את בסדר?" שמעתי מבעד לעיני העצומות. ממש סמוך לאוזני נשמעה יבבה ולשון גדולה ורטובה ליקקה את פני. אפו הלח של כלב נצמד ללחיי כמאיץ בי להתעורר. בקושי פקחתי את עיני וראיתי את השכן מעבר לרחוב עומד מעלי, וכלב יושב לצידי, מביט בי ומייבב.
"את יכולה לקום?" שאל אותי בדאגה והרגיע את הכלב שלצידו שאף הוא נראה מודאג, "הלכתי עם בובי כשראיתי אותך מועדת ונופלת. חטפת מכה רצינית בראש. בואי אעזור לך לקום ולהגיע הביתה"
קמתי בזהירות, הסחרחורת נחלשה, ופסעתי בזהירות נתמכת בזרועו.
"מסוכן להסתובב כאן לבד בשעות הערב. שמעת בחדשות על האנס שנתפס כשהחזיק בבחורה בבית נטוש בקצה השכונה? את צריכה להזהר. אני יוצא עם בובי כל ערב, אם תרצי נתלווה אלייך לריצה."
הסמקתי בחושך.
"תודה." אמרתי בשקט, עדיין קצת המומה. אני איילה"
"ואנחנו יוני ובובי" ופניו הוארו בחיוך כובש. "ראיתי אותך מעבר לרחוב כבר הרבה פעמים אבל לא העזתי לפנות אליך. אפשר להזמין אותך לארוחת בוקר מחר?" בובי נבח וכשכש בזנבו.
נזכרתי בארוחת הבוקר בחלום. יוני דומה קצת לפקד בן-דויד, או שזה רק נדמה לי? אני מקווה שכן.
"מחר? … מחר בבוקר אני מתחילה קורס קרב מגע."
ומה עם בובי? עם הישמע יללת חתול מהחצר הסמוכה, מייד הוא זקף את אוזניו, פרץ בנביחות עזות ופתח בריצה לתוך החשיכה. יוני ניסה לעוצרו וקרא אחריו, "בובי, חזור לכאן מייד!" אך רק כעבור דקות ארוכות הוא חזר, נושא בפיו גרב נשית מגואלת בדם.