מי אתה שתגיד לי?

"כן, אני אשמח לשלושה קילו אגסים." אמר הזקן.
"אדוני, אתה יכול לשלם על שלושה קילו אגסים בכלל?" שאל המוכר.
"ס – סליחה?!" התרעם הזקן. "מי אתה שתגיד לי מה אני יכול או לא יכול לשלם?!"
"אדוני, אני המוכר." ענה המוכר, שבתמימותו הבהיר שהוא באמת המוכר. "אני מחליט מי יקנה אגסים בחנות שלי."
"בחיי! שנים לא אמרו לי דברים שכאלו! משנת 67, כשצנחתי בעצמי לתוך ערוגת גזר בנווה איתמר, לא העזו לספר לי דברים שכאלו על אגסים!" אמר הזקן, ולמעשה הוא צדק – ריב שכזה על אגסים התקיים בפעם האחרונה כשהוא צנח לערוגת נווה איתמר. בשנת 67.
"תקשיב לי, זקן. אמרתי לך כבר בפעם האחרונה ששאלת – אין. פה. אגסים. למעשה אין פה אפילו קילו אחד של אגסים! למה שיהיו פה שלושה?!" צעק המוכר.
"נכון, באמת אמרת." התוודה הזקן. "אז יש לך אולי ארבעה קילו אגסים?"
"זקן, בפעם האחרונה. למה שבחנות שלי, לשטיחים פרסיים, יהיו אגסים למכירה?!" אמר המוכר, שלא האמין שזה קורה לו.
"מי אתה שתגיד לי מה יהיה בחנות לשטיחים?!" החזיר הזקן. "אתה יודע מה עשיתי ב – 67?!"
"מי אתה שתגיד לי מה למכור, ולמה לעזאזל אתה אומר לי מה עשית ב – 67 כל פעם?!" המשיך המוכר.
לפתע נכנס עובר אורח תמים לחנות.
"כן, אני מעוניין בשטיח פרסי…" התחיל הלקוח התמים לומר, אך הזקן קטע אותו:
"אל תטרח, בחור. בחנות הזו מוכרים רק אגסים." אמר הזקן ברוגע.
הלקוח הנהן בהבנה ויצא מהדלת.
"לא, רגע! זו לא חנות לאגסים! מי מוכר רק אגסים בחנות שלו בכלל?!" צעק המוכר אחרי הלקוח, אך זה היה מאוחר מדי. למותר לציין שהמוכר טעה – אין ספק שמדובר בחנות לאגסים בלבד. למה שמישהו ייכנס ויבקש אגסים אם זו לא חנות לאגסים?
"טוב, אז מה סגרנו?" שאל הזקן.
שתיקה מביכה השתררה בחדר.
"אתה.. לא תלך, נכון?" שאל המוכר ברוגע.
"לא, עד שאני לא אקבל אגסים. מה אתה חושב שאני עושה כשאני חוזר הביתה? אוגר הנחייה שלי מוכן לאכול רק אגסים!" אמר הזקן.
"רגע, זה בשביל האוגר שלך?" שאל המוכר.
"נו ברור, מי אוכל אגסים בכלל." הסביר הזקן.
"אבל.. אתה בא לפה כבר בערך שבוע רצוף, ואין לי שום אגסים. אוגר יכול לחיות כל כך הרבה זמן בלי אוכל?" המשיך המוכר.
…
…
"הרשלה, לא!!" צעק הזקן השמיימה.
לאוגר קראו חיים.