מישהו

הכרתי פעם מישהו, מישהו שהתייחס אל החיים כהרפתקה מהנה, מישהו שהייתי רוצה להיות דומה לו.
הוא אמר מעניין, בדיוק כפי שמורי מתמטיקה אומרים זאת, עם ניצוץ בעין והחיזוי שזה עומד להיות קשה ומורט עצבים במידה כמעט מפחידה.
היה בו משהו, אתם יודעים, משהו שגרם לכם להיות קרוב אליו, אני לא חושבת שהוא ידע על כך, על המשיכה המוזרה שיש לאנשים אליו, או שפשוט לא היה לו אכפת, הוא קיבל כל אחד מאיתנו בזרועות פתוחות ועם מקום פנוי על יד השולחן, הוא מעולם לא התלונן על כל האנשים שהרימו את עיניו אליו, מעולם לא אמר דבר על המשקל שהנחנו על כתפיו.
הוא היה יכול לגרום לאנשים לצחוק אפילו בלי לומר דבר, רק מבט זריז וחיוך גנוב, ואתם הייתם יכולים להיות על הרצפה נזכרים בדבר זה או אחר, ולמרבה המזל, הטריק שלו עבד גם בימים רעים, הוא הצליח להוציא אותי מהיום הכי רע בחיי, הוא הצליח למשוך אותי מהבור שאליו נפלתי בעזרת חיוך זריז, שום דבר יותר מזה, פשוט העובדה שהוא ידע שמשהו היה לא בסדר, ושהוא יודע על כך, שיפרה את הרגשתי משום מה.
היה לו הכישרון להופיע פתאום משום מקום, כאילו הוא קרה את מחשבותייך וידע בדיוק מתי חשבו עליו או היו זקוקים לו.
אני חושבת שאהבתי אותו, אבל לא אהבה רומנטית, אני גם חייבת לומר שלא ממש נמשכתי אליו מינית, הוא לא היה הטיפוס שלי, אהבתי אותו כפי שהייתם יכולים לאהוב דמות סמכותית, הערצתי אותו, תהיתי למה אין עוד אנשים כמוהו בעולם, אך בו בזמן התחננתי שלא יהיו עוד אנשים כמוהו, התפללתי שהוא יחיד מסוגו.
אם כי אני חייבת לומר שמאז שהוא הלך והשאיר אותנו לבד, אני מבלה את רוב חיי בתהיה האם תהיה לי עוד הזדמנות לפגוש מישהו כמוהו, מישהו שיוכל להיכנס אל תוך חיי בסערה, עם חיוך על שפתיו ולהישאר, הוא לא חייב להישאר לנצח, הוא יכול לעזוב ביום למחרת, זה לא באמת חשוב.
כל שאני רוצה, זה מישהו שיוכל להיכנס אל תוך חיי בסערה מושלמת ולצאת באחת כזאת בדיוק, והעיקר שלא ישאיר שום סימן לכך שזה אי-פעם קרה,