מישהו.

צמרמורת עברה בגופה כאשר רגליה היחפות נגעו בחול הרך, היא הייתה לבושה רק בפיג'מה והאוויר הקריר של הבוקר המוקדם הקפיא אותה.
היא התקדמה בזהירות על החול, שעכשיו היה קריר, והתיישבה בדיוק מול הים.
היא לקחה את הטלפון שאחזה בידיה כה חזק ולחצה על כפתור ההדלקה שלו, האור הרב שהפיץ האיר היטב את החוף, שכן שמם לגמרי בשעה כזאת.
ידה הרכה לחצה על אפליקציית הסקייפ, והיא רעדה כשלחצה על האיש שאיתו תרצה לדבר, והנה, היא לחצה, וצליל החיוג נשמע.
באותו זמן, בחדר מואר באמצע בית בן שלוש קומות, ישבה עוד ילדה, גופה מכוסה בחולצה שמידתה גדולה עליה ושיערה אסוף ברישול, והיא שוכבת מתחת לשמיכתה ומתקשה לישון.
צליל השיחה מקפיץ אותה ממקומה ולבה עוצר כשהיא מגלה שזה סקייפ ממנה.
ביד נחושה היא לוחצת על הכפתור.
"היי" קולה הרך של הילדה שאיי שם שוכבת בחוף הים, מעלה חיוך בילדה ששוכבת בחדרה.
"תראי, אני בחוף הים, התעוררתי ובאתי לכאן במיוחד בזריחה, הבטחתי לך, אנחנו נעבור זריחה ביחד, אולי זה לא הכי טוב שיש, אבל זה הכי טוב לעכשיו" הילדה זזה בקטיעות במסך.
"בסדר" מלמלה הילדה השנייה, מנסה להישאר אדישה על אף שפרפרים השתוללו בבטנה.
וכך הן ישבו, הילדה הראשונה מראה לילדה השנייה את הזריחה הן מדברות וצוחקות, העולם שכבר מתעורר לאט לא חשוב עכשיו בכלל, החוף שמתחיל להתמלא ילדים לא חשוב גם הוא, זה רק היא והיא, והן מנותקות מכל העולם.
ולפני שהן שמות לב, השמש נעצרת במרכז השמיים, הזריחה הושלמה.
"איך היה?" שואלת הילדה ששוכבת לה על החול.
"מדהים" מחייכת השנייה.
"אני מבטיחה לך, שיום אחד, אז תבואי לכאן איתי, נרדם מתחת לכוכבים בשקיעה ונתעורר לזריחה, וזה יהיה רק אני ואת" הבטיחה הילדה, קולה היה נחוש.

שתיהן שכבו בשילוב ידיים, אחת ליד השנייה על החול, השמש נופלת לאט לאט ונבלעת לתוך הים העמוק.
"האין זה נפלא?" שאלה אחת הילדות וכרכה את זרועותיה סביב השנייה.
"מה נפלא?" היא שאלה.
"אני ואת, שקיעה, חוף ים" מלמלה הילדה.
"כן, זה אכן נפלא" הסכימה הילדה השנייה.

והן שכבו שם, שתי ילדות, שתי ילדות שלא היו מושלמות בכלל, אבל אחת בשביל השנייה הן היו הכל, מנותקות מהעולם, מהמציאות, מהאנשים, מהמטלות, מהעצב, רק הן, לבד, על חוף ים, צופות בשקיעה היפהפייה, צוחקות, אף אחד לא חשוב עכשיו, עכשיו זה רק הן, ועכשיו, אף אחד לא יכול להפריד ביניהן, וכך, כשראשה של הילדה הראשונה נופל והיא שוקעת בשינה, נשארת הילדה השנייה לתהות, ורק מחשבה אחת מקיפה את ראשה סחור סחור, כמה ברת מזל אני, שיש לי מישהו.