מישהו שם לב?

היא השעינה את ראשה על החלון, משקפי השמש היקרות שלה מנעו ממנה להסתנוור מהשמש החמה שלהטה במרכז השמיים בעוד אחד מימי הקיץ הלוהטים של יולי.
עיניה נעצמו לאט לאט, איבריה נהפכו כבדים.
כמובן שאף אחד לא העיר אותה כשהיא הגיעה לתחנה שלה.
ויצא שהיא פתחה את עיניה וגילתה שאין עוד נוסעים ורק היא והנהג נשארו באוטובוס, אבל לא נורא היא כבר התרגלה לזה עם הזמן.
היא קמה בתחנה הראשונה שהנהג עצר בה, בירכה אותו לשלום וירדה בזהירות למטה.
מקום שומם, אין אף אחד.
היא לקחה את תיק העור החום שלה והלכה קצת קדימה, היא הגיע לחוף ים.
שם דווקא היו המון אנשים מסוגים שונים, ושוב פעם היא עברה כשאף אחד לא שם לב אליה, לא מעיף מבט.
היא הגיע לקו החוף והלכה אל האופק לאט לאט, לפתע היא פנתה פנייה חדה אל עבר המים.
היא פתחה בריצה חדה אל עבר הגלים הגבוהים, ללא יכולת להפסיק.
כל צווארה היה מכוסה כבר במים.
לאט לאט ראשה נכנס אל תוך המים הקרירים.
היא שקעה אל קרקעית הים, כשאף איש לא נותן לה יד, לא שם לב.
גופה נשכב על החול, זהו, זה נגמר.