מים פושרים

על לוח עץ כתבתי סיפור. הוא היה מצמרר בצורה מוזרה ותיאר בחורה בודדה שהסתובבה ברחובות ללא רוח חיים, גוררת בידה את גופתה המרוטשת ונאחזת על ידי מלאך בידה השנייה. הוא מושך לכיוון השמיים והיא דוחפת אל הקרקע. בשלב מסוים עצרתי לרגע מכתיבה ודמיינתי אותה סובלת, מזיעה, מועדת לרגע ומחבקת את פנייה האטומות של דמותה לשעבר ואז נעזבת וממריאה לכיוון עננים אפורים הממטירים טיפות כבדות אשר חודרות מבעדה, ממשיכה להמריא מעל עצי אורן מלאי מחטים המתרחקים והופכים לעיגולים בדמוי ראשי גפרור. דמיינתי אותה מנסה לבכות, להרגיש רגש אחרון של אנושיות אך מצליחה לפלוט יבבה דוממה אשר מהדהדת ביחד עם הרעם המתפוגג.

הצלצול וכניסת התלמידים הוציאה אותי מסרט הזוי נוסף והשאירה תא בראש מלא במוות, צער וסימני שאלה.

הדלת נטרקה והתלמידים מצאו את עצמם מול לוח עץ ומשפט ארוך, תחילתו של סיפור, ובקצה הלוח, אחרי תחילת הסיפור, ניצבה לה שאלה שכתבתי ללא מחשבה רבה…

אני אוהב לתת לדמיון לרוץ ולשלב חלקים ממנו בשיעורי ספרות אותם אני מעביר. לפני חודשיים סיפרתי לכיתה סיפור על אלמנה שגרה בבית רעוע כשרק תנור עצים ישן עזר לה להעביר את ימי החורף הקשים. אותה אלמנה הייתה מוצאת חתן בודד בקיץ, הורגת אותו בסתיו וניזונה ממנו בחורף. זה מצחיק לשמוע אנשים אחרים מנסים לנתח מחשבה שמגיחה סתם ושאין לה משמעות מסוימת. תלמידה אחת סיפרה על האישה המסכנה שנאלצת להתחיל חייה מחדש בכל שנה בכדי לשרוד, תלמידה אחרת התרעמה על כך שהמוח הקרימינלי שלה פעל לא בגלל הרצון לשרוד אלא בגלל משהו שהיה טבוע בה כבר מילדות ואם היינו הולכים אחורה היינו מוצאים אותה גונבת עפרונות מתיקים של אחרים, כסף מההורים שלה וממתקים מהמכולת השכונתית.

בטקסט שכתבתי הפעם על הלוח הוספתי את השאלה הסתמית הבאה: “מה היא מרגישה?”

הכיתה ננעלה ואני יצאתי מכותלי בית הספר אל כיוון ביתי. בדרך, הגשם שיחק לו עם השלוליות וצמרות העצים, מקפץ על ענף, מזנק אל ספסל ונוחת על שלולית, מפזר עיגולים סימטריים ההולכים וגדלים.

צעדתי בבטחה על המדרכה מדמיין כלב רץ לכיווני, מנער שערותיו המקורזלות רטובות ומגלגל לשונו מימין לשמאל, עובר אותי ונעלם.

דמיינתי אישה רצה עם עגלה מכוסה בשמיכה וקולות בכי בוקעים מתוכה. היא הייתה מבולבלת, הביטה לכל הכיוונים כמחפשת אדם כלשהו או אולי את הכלב שהסתובב כאן רגע לפניי. הבטתי גם אני לכל הכיוונים וכשחזרתי אליה היא כבר לא הייתה שם. במקומה ניצב שם זקן הנשען על מקל הליכה, חובש כובע אפור רחב שוליים, מתרפק על זיכרונות מהעיר, על חיי ההוללות בחורפים הקשים בפולין או אולי בישראל. כולם הגיחו לרגע ונעלמו.

לביתי הגעתי בשעת הערב המאוחרת, חליפת הטרנינג שלי נזרקה אל סל הכביסה וחליפת טרנינג אחרת נשלפה מהמדף. במטבח חיממתי מים, שלפתי שקית מרק נמס ולאחר ריקון התוכן אל כוס כחולה והוספת מים, ערבבתי עם כף, פירקתי את הגושים הצהובים ולגמתי מעט, מאפשר לחום הפתאומי להתפשט בחלל הפה ולשרוף את הלשון. הזרמים שמגיעים לאחר מכן ומתפזרים בגוף גורמים לי להרגיש מעט מטושטש, מעין סם זעזוע שלאחר מכן מדגיש לך את היותך חיי וקיים. לרגע הייתי במקום אחר וכעת חזרתי לעולם המוחשי.

בלילה שוב חלמתי חלום ורוד. עם פרפרים. עולם מושלם, דשא ירוק בוהק שגם מרחוק וגם מקרוב מרגיש רך ונעים למגע. נער ונערה קוטפים פרח ואוחזים ידיים. שמש גדולה מחייכת חיוך כמו בציור של ילד קטן ומחממת את כולנו. ובבוקר שוב גשם. חזק יותר, כואב יותר, כמעט ברד…

בדקתי דואר, בתיבת דואר רגילה, לא במחשב. היו שם מכתבים מהבנק, מחברת חשמל, מהמילואים, לפח, לפח, לפח.

הלכתי לאיטי על המדרכה פעם רגל ימין מובילה ופעם רגל ימין נגררת. שוב מצאתי אנשים מופיעים ונעלמים אל מול עיני. קטוע רגל מהלך על קביים, נופל על הרצפה ונאחז באחד המקלות. פחים רועשים ומתוכם מציץ לו חתול משופם, ילד ממהר לבית הספר, סוחב תיק כבד, מועד מעט, נוגע במעילי קלות וממשיך בהליכה מהירה היישאר אל תוך בית הספר. מכל הדמויות שראיתי היום, דווקא הילד הזה היה אמיתי.

נכנסתי גם אני וניצבתי מעל הכיור בחדר המורים. הזרם בקע לו מהצינור המתכתי, מים מתערבבים עם חמצן, חום וקור הופכים למים פושרים. ניקיתי מעט את עיני והתיישבתי על כיסא צדדי. מתוך תיק שלפתי דף נייר והתחלתי לכתוב: “על לוח עץ כתבתי סיפור. הוא היה מצמרר בצורה מוזרה וסיפר על גוזל שנפל מעץ, כנף אחת נשברה מעוצמת הנפילה וקולות הציוץ נבלעו עם צפירות הרכבים באותו כביש צדדי” רשמתי איך אני מגיח משום מקום, אוסף אותו בשתי ידיי ומחמם אותו על ידי נשיפות אוויר חם, מטפס על העץ ומניח אותו בחזרה לקן. מלטף את הציפור הבוגרת שהביטה בי ומרגיש שהיא מבינה אותי, מרגישה את אהבתי לטבע ודאגתי לגוזל. הפסקתי לרשום וידעתי שהגוזל ייפול שוב, הפעם יכאב לו יותר, אולי יגסוס למוות וזאת תהיה רק אשמתי. תמיד אשמתי: לא עוזר לזקן, לא מוצא פיתרון לאמא עם העגלה, לא מרים נכה שנפל, לא מטפל בגוזל הפצוע והורג את עצמי, שורף תאים, ממלא אותם במחשבות על סבל ואבדון ומרגיש אך אני נחלש ומתיש עצמי עם זיכרונות בדויים.

בעולם הדמיוני בו אני נמצא אני מרגיש שכולם אמיתיים ואני הוא היחידי שלא קיים, שהכול קורה מסביבי ואני הלא מורגש. מתנגשים בי ברחוב, לא מתייחסים אלי כשאני מדבר והפיתרון בשבילי הוא להביע עצמי בצורת זעזוע.

“מה שלומכם היום?” שאלתי תלמידים. “היום אני רוצה שתכתבו לי סיפור קצר על כלב גוסס. אם הוא נדרס ספרו לי איך, אם אכל רעל תתארו לי את מה שעולה לו בראש בשניות האחרונות. תתפרעו ותטלטלו את הרגש”

הכיתה הייתה ריקה. כל הכיסאות הוצבו הפוכים על השולחן, הלוח היה ריק וגם פח האשפה הפינתי.

החורף זעם על חלונות הכיתה וברקים הופיעו ונעלמו בין העננים. יצאתי מהכיתה ודמיינתי שרת מנקה ריצפה, מורים משוחחים להם ונשענים על אחד הקירות והילד ההוא עם הילקוט רץ במסדרון, מועד וננוגע בשנית במעילי. הפעם הוא גם אמר “סליחה”.