מים עמוקים

אחד.
שניים.
שלושה.
ארבע צעדים.
נשימה.
עמדתי קצת מרחוק, הסתכלתי על כולם.
גופות מושלמות בעולם מחורבן.
עשיתי עוד צעד. ועוד צעד.
והנשימה נהיית כבדה.
נראה לי ששכחתי משהו. זה המשאף.
שנותן לי איזה שנייה.
שנייה כדי להבין מה הולך מסביבי.
נותן לי קצת לחשוב, קצת להרגע.
אבל כשהוא נכנס לתיק אני מבחין בבעייה.
הרגשתי שם לא בנוח.
הסתכלתי על כולם והרגשתי שונה.
הייתה לי קצת בחילה, וצעקות בחזה.
עמדתי על הקצה ולא ידעתי באיזה שביל לבחור.
וכל זה נסיון של למלא שם איזה חור.
אבל הלב לא שלם, והחור יישאר.
ברגע שאקפוץ כל הרעש יעלם.
אבל זאת לא הצרה שלי בסיפור הזה.
הצרה שלי היא לדעת איך לשחות.
כי ברגע שקפצתי, הרגשתי קצת דפיקות.
לא ידעתי איך לנשום, קיוויתי שהכל כבר ייעלם.
רק רציתי להגיד ״יאללה די להתלונן״.
אבל אז נרגעתי, וזרמתי עם המים.
ידעתי שזה לא ייגמר טוב, כי הם זורמים בכיוון ההפוך. ואז התבאסתי, שבכלל קמתי מהפוך.
אבל זרמתי.
זרמתי, ולאט לאט טבעתי.