מילים של סוף

היא עמדה על שפת אגם רוגע, מימיו צלולים, מבטה מושפל אל בבואתה המעוותת. זיכרונות שמציפים את הראש מעלים בה כאב שעד כה לא ידעה שקיים. היא מנסה להדוף אותם, לרוב היא מצליחה, אבל ברגע שהיא חושבת שהגיעה למידת השלווה הדרושה לה לרגיעה, פניו חוזרים ועולים לנגד עיניה.
העולם מתעטף בגלימה של ערפל קל, אך היא שקועה בקולו, מהדהד בתוכה. כמה זמן עבר מאז? נדמה כנצח, הפעם האחרונה שראתה את פניו הייתה רחוקה כל כך בעבר, ועם זאת היא עוד זוכרת כל מאפיין, כל גוון בעיניים המיוחדות, כל שביב של אור שאי פעם האיר עבורה את היופי התמים, ילדותי משהו. עוד מההתחלה היא ידעה שהיא רוצה אותו אתה, לנצח. כבר מהרגע הראשון היא הבינה שאם לא תוכל לקבל אותו, לא יהיה עוד טעם בחייה. אבל הוא תמיד נסוג מפניה, פוחד מהרגע בו הוא ייקשר אליה, פוחד מפני האפשרות שהיא תעזוב, והוא יישאר בלי כל. מצחיק כעת לחשוב שאלו היו השיקולים, בהתחשב בנסיבות… דמעה קפואה יורדת על לחייה ונוחתת על הארץ בקול רך.

"אני אוהב אותך… לעזאזל, זה כמו סיוט שמתגשם."
בעיניו סדק קל, תסכול וכעס. היא אף פעם לא ראתה אותו במצב הזה, היא לא חושבת שהיא תוכל אי פעם לשכוח… היא הייתה המומה כל כך מהעצמה בה פגעו בה המילים שלא עלה בדעתה דבר לומר לו. פיה היה פעור, היא חלמה על הרגע הזה בכל כך הרבה דרכים, כל כך הרבה וריאציות, אבל האחת הזו, כמו נולדה בין קרביו של הגיהינום.
"אמרתי לך לשמור מרחק!" הוא קורא לעברה. "הדבר האחרון שהייתי צריך על הראש זה מישהי להתאהב בה!"
המילים היו אכזריות כל כך שהיא התחננה בתוכה שיפסיק. היא הרגישה כמי שעומד במטווח, בתור המטרה. הוא יירט בה חצים רוויים רעל והכאב גאה בה. אבל בתוך סערת הרגשות שאיימה להוציא אותה משיווי משקלה, היא עוד אהבה אותו ומשהו בה צעק.
"כל כך עקשנית…" הוא אומר ספק לה ספק לעצמו. "כל כך טיפשה…!"
וברגע בו המילה משתלחת מבין שפתיו, הוא כמו חוזר לעצמו ומרים ראש להביט בה. המבט הזועם שלו נחרט בזיכרונה, נצרב במוח ותויק במקום אפל עמוק בפנים. "למה עשית את זה?" הקול האפל בו הגה את המילים היה הקש ששבר את גב הגמל. לבה התנפץ והיא החזיקה את עצמה לבל תיפול לקרקע. אסור לה לכרוע, אסור לה לבכות, ושכבה דקה של בדולח נוצצת בעיניה הרכות.

כשהיא מביטה כעת באדוות המים, נעות עם משבי הרוח החולפים, היא נזכרת בהבעה שהייתה נסוכה על פניו. היא מתפלאת למצוא בה קורטוב של עצב…
משהו קרה. אין סיכוי שעל דעת עצמו החליט לדחות אותה בצורה תוקפנית וכעוסה כל כך. זה לא יכול היה לקרות, לא כשיום לפני אמר לה שכל מה שהוא רוצה בחיים האלה זה שהיא תהיה שלו… הוא ידע שהיא מאוהבת בו. שהיא תעשה בשבילו הכל, ויותר… ובכל זאת…
לא ייתכן שהיא הזתה את המבטים החטופים שלו לעברה, את החיוך הנוגה שהיה מפציע בכל פעם בה הייתה נכנסת לחדר… היא ידעה שיש לו רגשות כלפיה, אחרת לא הייתה עושה את הצעד הזה לקראתו. אחרת לא הייתה יכולה להביא את עצמה לומר לו את המילים.
אבל דבר לא אירע. אותן עיניים אפופות אהבה, הן שטעו לראות בו את שאינו…
טיפה נוחתת באגם השקט ומזעזעת את פני המים השלווים. היא מקיצה מהחלומות המציאותיים שלה ומביטה סביב. היא הגיעה לכאן עוד באור יום, כעת החושך מלטף את העולם ומאיים לכסות את הכל בטיפות של אפלה. היא כבר לא בוכה, היא לא תזיל עוד דמעה.
הגיע הרגע לשים לזה סוף. היה לה משהו טוב אחד בחיים האלה והוא אבד לה, לפחות כך תמיד חשבה… כי מעולם לא ידעה דבר אחר, כי החלום הורוד בו חשבה שהיא נמצאת, התברר כאשליה. מתוקה ככל שהייתה, היא התנפצה לרסיסים, ממש לנגד עינייה…
כל החיים האלה, כל כך חסרי תועלת, חסרי משמעות. היא לא מצאה בהם דבר בו יכולה הייתה להיאחז. לומר ששווה להילחם כדי להישאר…
הכל נגמר. היא לא תמשיך להיאבק.
היא תתכסה בחושך הקרב ולעולם שוב לא תשוב לטפס אל ניצוץ האור שבקצה, כיוון שהיא כבר הבינה שאין הוא אלא כוכב בודד ברקיע האינסופי, מבכה על בדידותו וקורא אליה, לארח לו חברה.