מילים בודדות ומכאיבות
רצינות גדשה את מבטו, מה שבדרך כלל היה גונב צחקוק מפיה לולא המצב שבו נכלאה.
"את רוצה שאני אתנצל שוב?" הוא איים והיא מיד החלה לכרסם את אצבעותיה.
"לא! שלא תעז, אני מצטערת, בסדר? זה לא בסדר מצידי, אני יודעת" רגלה טופפה על רגל השולחן והרקידה את המים שבכוסה. "אני פשוט נכנסתי לזה כי הלכתי ברחוב ואנשים הסתכלו עליי" כעת רצינותו העניקה מקום לייאוש. מחשבותיו טבלו בפחד ממה שעולל רק במשפט אחד.
"אני באמת מצטער, אני צחקתי. אני נשבע שלא התכוונתי" עיניה משכו את מבטה ממנו והיא נאנחה חרישית. "אני יודעת, אני יודעת. פשוט… אל תגיד כאלה דברים כי אני מאמינה לך, בסדר?"
"היא מלחיצה אותי, לעזאזל" הוא חשב בשעה שהתבונן בטיפות הזיעה הקרה הרוחצות את פניה. "רק מילה אחת והיא נכנסת למצב הזה"
החברות איתה הייתה כבדה מאז ומתמיד. מילים היו תוקפות אותה והיא פחדה להשתמש בהן. זרים היו לה צרה אמיתית, ולא פעם הוא נאלץ להרגיעה במקום ציבורי כשאימה שטפה אותה מפני שזר שלח בה מבט, או שמצב רוחה סתם התאכזר אליה. התנהלותה גם רמזה על קצר בקשר שלהם מדי פעם, מה שבדרך כלל נגמר בהתנצלויות לא נגמרות מצידה אפילו כאשר החודשים החולפים טשטשו את האירוע מזיכרונו. אולי רצונו לעולם לא יגבור על הדברים המשונים ששולחים בה את הרעד שמניע כך את רגלה להכות ברגלו של השולחן. אך לצערו, הרעיון שמפחיד אותו ומשחק במחשבותיו הוא לא האם זרים יביטו בו, או להגות מילים. אלא שפחדים אלו הם שיקרעו את החברות ביניהם. "אני אמור לעזור לה", הוא היה מהרהר כשסירבה להאמין שזוהי כוונתו.
"אני אביא לך עוד מים. אבל תישארי כאן, בסדר?" הוא אמר לגבה הרועד, מנסה להגיע אותה. הוא לא חיכה לתשובתה והלך לבקש בקבוק מים נוסף בדלפק. ורק רגע לפני שהמלצרית הגישה לו בקבוק קטן ושתי כוסות פלסטיק, הוא תהה אם היא אבדה לו, והצטער שנכנס לחייה מלכתחילה.
ומיד, אסף את הכוסות ומתח חיוך רחב מספיק כדי לשכנע את חברתו שהוא אינו כמו העוברים והשבים שהסתכלו בה ברחוב.
תגובות (3)
אליס היקרה,
צריך אומץ כדי להעלות סיפורים אישיים בפני כל. בייחוד כשמדובר במשהו שאנחנו לא כל-כך מסמפטים.
אני נהנית לקרוא סיפורים שנכתבים עם אוצר מילים כמו שלך, מתי עוד יוצא לנו להיתקל במישהו שמשתמש ב"לולא"?
המצב והחרדה שאת מתארת בקטע – זה משהו שצריך לעבוד עליו. תהליך מאתגר. לא קשה, אבל גם לא בלתי אפשרי. צריך פשוט להבין שאין ממה לחשוש.
את שומעת מישהי מאחורייך לוחשת לחברה ושתיהן מצחקקות, ואת בטוחה שהן דיברו עלייך? אז מה, שידברו. לא עשית שום דבר רע, נכון? רק חיית את חייך כמו כל אדם אחר עלי אדמות, בדיוק כמוהן, אז..?
מה שאני מנסה לומר הוא שאין לך שום סיבה לחשוש מהמילים האלה. לפעמים אנשים סתם מדברים; בלי לחשוב, ובלי לתת למילים שלהם משמעות. הם סתם מפריחים אותם לאוויר בגלל הרצון להישמע; ובכל אופן, אף-אחד לא יזכור דבר ביום שאחר-כך. אז צריך לדעת שלפעמים צריך להתייחס לדברים בקלות, ולא לקחת יותר מידי ללב.
(מצב שונה הוא בריונות מילולית וזה נושא אחר לגמרי שדורש התייחסות אחרת, ואף התערבות במקרה הצורך. אבל אני מניחה שלא לשם כיוונת את הסיפור.)
אנשים מסתכלים – אולי הם נדהמים מיופייך? אולי ההופעה שלך מסקרנת אותם? אולי הם סתם נהנים לבהות באחרים…
תחזירי להם מבט. אם הם מרגישים בנוח להביט, תרגישי גם את בנוח להביט עליהם.
דבר נוסף – צריך לדעת להשתחרר מהעבר. אני לא אומרת חלילה להתכחש, אבל לקבל את מה שקרה ולהשלים עם זה. לדוש באירוע מסוים חודשים לאחר מכן – זה התנהלות לא בריאה, ואני מרשה לעצמי לומר את זה כי גם לי זה קורה לפעמים. אמנם לא ברמה כמו זו המתוארת, אבל יש לי פעמים שאני לא מצליחה להתנתק ממשהו מסוים שקרה וזה מלווה אותי עוד זמן רב אחר-כך, וחבל, כי זה מתיש אותך לשווא.
אנשים שבאמת רוצים לעזור ולהיות לידך, לא ישפטו אותך כמו אחרים. ברור שלא הכל ילך חלק, ויהיו מקרים שהם יתעצבנו או את תתעצבני, הם יהיו לא מרוצים או את תהיי לא מרוצה; מילת המפתח היא תקשורת (וגם לי לקח זמן להבין את זה). בסופו של דבר כולנו בני אדם, כל אחד מאיתנו בעל אופי מסוים, דעות שונות, מחוות שונות, וברור שלא תהיה אף-פעם הסכמה של 100% על כל דבר, צריך לדעת להתפשר ולהבין גם את הצד השני.
ותמיד תזכרי – לא כולם רוצים ברעתך, זה הכל עניין של נקודת מבט. הקול בראש. (שגיאת הכתב מכוונת).
ועכשיו להארות (:
סתם עניינים לשוניים שהפריעו לי בעין:
* "המצב שבו נכלאה" – המצב אליו נקלעה.
* "רגלה טופפה על רגל השולחן" – את מתכוונת מתחת לשולחן, כך שהייתה מתנגשת מידי כמה שניות עם הרגל של השולחן ומרעידה אותו? (כי קצת קשה לטופף עם הרגל על משהו שנמצא במאונך לקרקע ובמקביל לרגל שלך עצמה…)
* כשמישהו מסיים לדבר ואת רוצה לתאר פעולה שהשני עושה בתגובה, אולי כדאי לרדת שורה. כי אז זה קצת מבלבל.
לדוג':
" (…) ואנשים הסתכלו עליי."
כעת רצינותו העניקה מקום לייאוש.
* חסר לי פיסוק בסוף משפט ישיר – מופיע בסוגריים מרובעות: " (…) אנשים הסתכלו עליי [.]"
* מחשבות ישירות שלא נאמרות בקול כדאי אולי לשים בתוך גרש בודד ולא שניים, כדי שהקורא יבין שזה לא דיבור ישיר אלא מחשבה של הדמות.
* זיעה קרה נוטפת על פניה.
* "רק רגע לפני" – רגע קצר לפני.
חוץ מזה, לא בדיוק הצלחתי להבין על מה הוא רוצה להתנצל, ולמה זה נחשב כאיום, אבל אני מניחה שהסיפור הזה מלכתחילה לא אמור לחשוף את הכל.
ולסיום, יש שיר של רחל המשוררת, את בטח מכירה אותו – "ספר שירי". (אחד האהובים עליי [= ) . בזמן האחרון אני מוצאת אותו יותר מידי רלוונטי לכל מיני דברים בסביבתי…
צְרִיחוֹת שֶׁצָּרַחְתִּי נוֹאֶשֶׁת, כּוֹאֶבֶת
בִּשְׁעוֹת מְצוּקָה וְאָבְדָן,
הָיוּ לְמַחֲרֹזֶת מִלִּים מְלַבֶּבֶת,
לְסֵפֶר שִׁירַי הַלָּבָן.
נִגְלוּ חֶבְיוֹנוֹת לֹא גִלִּיתִי לְרֵעַ,
נֶחְשַׂף הֶחָתוּם בִּי בְּאֵשׁ,
וְאֶת תּוּגָתוֹ שֶׁל הַלֵּב הַכּוֹרֵעַ
יַד כֹּל בִּמְנוּחָה תְּמַשֵּׁשׁ.
לילה מקסים ושליו!
קלייר, קיבלתי ממך עצות יפיפיות גם לשיפור הסיפור וגם לחיים. אני כל כל כך כל כך מודה לך על התגובה שלך. נהנתי לקרוא את מה שחשבת: את הטוב והרע. אך לצערי מה שתיארת הייתה מחשבה אגוצנטרית, וזה לא בדיוק אותו הדבר. לדוגמא, אפילו כשכתבת תגובה עוצרת נשימה מכל הבחינות, אני עדיין חושבת שאת שופטת אותי. על המילים וההבהרות. אני חושבת שאם זר ברחוב הסתכל עליי משהו בי מוכרח להיות שגוי, מפני שהוא שופט אותי וזו זכותו(ואשמתי, מן הסתם). אין לי מספיק בטחון עצמי להביט בחזרה, לצערי. ואני בטוחה שאף אחד לא יביט בי כדי להתפעל מיופיי, אך זה יהיה מובן מאליו אם הוא יעשה זאת כדי לשפוט אותי מכף רגל ועד ראש.
ההתנצלות היא איום מבחינתי מפני שהיא שוב זורעת בי אשמה נוראית.
התקשורת קשה לי מפני שאיני חושבת במילים, ולתרגם את מחשבותיי אליהן זו פעולה מסובכת וקרה מבחינתי. אני מאוד מתנצלת אם אני מעט קשה להבנה, או סתם לא סימפטית, זו לא הייתה כוונתי כלל! אני שוב מתנצלת ומודה לך מקרב לך, ומקווה כל כך לשמוע עוד ממך(בי נשבעתי, תיכף גם תוכלי לשמוע ממני!!). אוהבת, אליס
האמת שהקטע הזה דיי הזכיר לי אותי. יש לי פחד מלהיות במקומות עם הרבה אנשים. זה לא משהו שאני יכולה להסביר טוב כל כך, כי רוב האנשים שאני מנסה להסביר להם על התחושה הזאת אין להם את הפחד הזה, לכן הם לא מבינים כמה זה מלחיץ אותי, ואני אפילו לא יודעת למה. משהו בעבודה שיש סביבי מלא אנשים מכניסה אותי לפאניקה לפעמים (בגלל זה אני תמיד אם מישהי שאני מכירה כי זה נותן לי ביטחון ומעט רוגע)
אבל בכל מקרה, הקטע שלך מאוד נגע בי ומאוד אהבתי אותו. אני לא חושבת שיש כאן משהו לשפוט, כי אני בהחלט הייתי מעדיפה שלא יסתכלו עליי.
כתיבה ממש יפה וטובה. אהבתי מאוד